נ
שיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר לא היה ידיד גדול של מדינת ישראל, והִרבה לאיים על קיומה, בדיבור ובמעשה. כשבאו מים עד נפש, פנו כמה אנשים אל הרב מרדכי אליהו, שנודע כמי שדבריו מתקיימים, וביקשו ממנו שיקלל את נאצר.
אך הרב אליהו השיב את פניהם ריקם: "מקובל עלינו מהבבא סאלי שתפקידנו לברך ולא לקלל."
השומעים, שתלו את תקוותם בקללת הרב, התאכזבו מדבריו.
אך הרב אליהו הוסיף ואמר: "על כן אני מברך את נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, שיזכה לראות במהרה בבניינו של עם ישראל ובגאולתו, בחזרת עם ישראל לארצו, בבניין ירושלים ובבניין בית המקדש במהרה בימינו."
כל השומעים התרגשו וענו אמן בפה מלא.
מדוע הרב מרדכי אליהו מסרב לקלל את גמאל עבד אל נאצר, המנהיג השנוא של מצרים, שחרט על דגלו להשמיד את מדינת ישראל?
הרב מרדכי אליהו תולה את דבריו בעמדתו של הבבא סאלי, שהיה ידוע בכוח ברכותיו, אך נראה שבעומק העניין הסיבה היא השפעת הדיבור השלילי על האדם המשתמש בו. כאשר אדם מכניס לפיו מילות קללה הוא פוגע בעצמו ויוצר סביבו אווירה שלילית.
עם זאת, הרב אליהו מוצא דרך מחויכת לבטא את רצונם של המבקשים, שהוא גם רצונו שלו. הרב אליהו מלמד שבכל ברכה יש צד של שלילה, והברכה להצלחת מדינת ישראל כוללת בתוכה את ביטול שאיפותיו ההרסניות של נשיא מצרים.
הראשון לציון הרב מרדכי אליהו היה ידוע כמי שנזהר מאוד בלשונו ואינו מוציא מפיו אפילו דבר שיישמע כקללה. לכן הוא הקפיד שלא לומר לאיש "לך" – כדי שלא יישמע שכוונתו שיֵלך לבית עולמו, אלא הקפיד לומר "לך לשלום". (קול צופייך, משפטים, 996)
