אפגניסטאן

יהודי אפגניסטן, הנמצאת במרכז אסיה, הם חלק מיהודי המרחב האיראני, הכולל את איראן, בוכרה ואפגניסטן. הם הגיעו לאזור ככל הנראה עם גלות עשרת השבטים בשנת 722 לפנה"ס או עם חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס, אולם יש הסוברים שהגיעו מאוחר יותר במהלך המאה ה-8 לספירה. בקרב חלק מן המוסלמים המקומיים יש המכונים "פתאנים", המשייכים עצמם לעשרת השבטים. ה"פתאנים" שומרים על מנהגים יהודיים כמנוחה בשבת ונרות שבת, ברית מילה ולבישת טלית.
בימי הביניים זכו היהודים באפגניסטן לפריחה כלכלית, תרבותית ותורנית. מתוך ממצאי "הגניזה האפגנית" עולה שהיו ביניהם סוחרים עשירים שהעבירו סחורות בדרך המשי – מהודו וסין למזרח התיכון ואירופה. היהודים התגוררו בערים שונות: כאבול, בלכ, הראת, גאזני ועוד. הם הושפעו מהמרכז היהודי הגדול שהיה בבבל – עיראק. רבנים הגיעו מבבל ללמד ולהוביל את הקהילות היהודיות באפגניסטן, והימצאותם של כְּתבים ופירושים למקרא שנכתבו בתגובה לחכמי בבל ובראשם רס"ג (ר' סעדיה גאון) – מלמדת על קהילות העוסקות בתורה. בעיר בלכ פעל במאה ה-9 חיוי הבלכי שהיה מבקר המקרא הראשון וזכה לכתב התקפה מפי רס"ג. נקודת המפנה הייתה עם הפלישה המונגולית במאה ה-13 שהביאה חורבן על האזור כולו ובכלל זה על יהודי אפגניסטן, והנוכחות היהודית במקום הלכה והתמעטה.
על אף הקרבה של אפגניסטן לאיראן נחלקו שתי המדינות מאז המאה ה-16 לשני זרמים עיקריים באסלאם: שיעים וסונים, כאשר האסלאם הסוני היה על פי רוב סובלני יותר מהשיעי. באיראן שלטו השיעים ובאפגניסטן – הסונים. סיפור קשה הוא זה של יהודי משהד שבאיראן שברחו להראת האפגנית בעקבות פרעות וכפייה דתית של השיעים שניסו לְאַסלם אותם בכוח. בהראת שבוּ ליהדותם, אך כמה שנים אחר כך בעקבות הפלישה הפרסית לאפגניסטן, גורשו למחנה ליד משהד ומאות מהם נהרגו ורכושם נבזז. האסלאם הסוני, כאמור, היה מתון יותר, אך למרות זאת גם יהודי אפגניסטן סבלו לפרקים מיחס עוין ורדיפות.
קהילה יהודית גדולה וחשובה, שהושפעה מאוד מן התרבות של יהודי פרס הסמוכה, צמחה בעיר הראת. במאה ה-18 פעל בה מולא סימן טוב מלמד שהיה רב, דיין ומשורר, וספריו היו נפוצים בקרב יהודים דוברי פרסית. הוא חיבר שירה בפרסית, בארמית ובעברית, וכן חיבור פילוסופי "חייאת אל בהראט" – "חיי הרוח", הכולל פרשנות לעיקרי האמונה שניסח הרמב"ם.
יהדות אפגניסטן כולה התעוררה לחיים במאה ה-19 עם בואם של יהודים בוכרים ופרסים שהצליחו להתמזג עם בני המקום. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 בלט במיוחד הרב מתתיה גרג'י שהנהיג את הקהילה במשך שנים רבות. הוא עלה לרגל לירושלים ולבסוף גם התיישב בירושלים ושימש בה רב הקהילות הבוכרית והאפגנית. הרב מתתיה שהיה רב ודיין, דרשן וכרוניקן פרסם ספר דרשות על התנ"ך וספר היסטורי בשם "קורות זמנים" המתעד את תולדות אפגניסטן ומתאר את מסעו לארץ ישראל. בניו היו רבנים באפגניסטן ואחר כך עלו לירושלים והמשיכו שם את מפעלו של אביהם. בנו מולא אשר גרג'י עמד בראש בית מדרש גדול (מולאי מולא אשר), ובנו מולא יוסף גרג'י התגלה כמחנך מצוין ופרשן של ספר תהלים.
בתחילת המאה ה-20 בעקבות התוכנית הכלכלית החדשה שהנהיגה ברית המועצות (נא"פ) וכללה הנהגת שוק חופשי מבוקר – דבר שפגע קשות בפרנסתם של יהודי בוכרה – רבים מהם ברחו לאפגניסטן. ההשפעה של הבוכרים והפרסים על יהדות אפגניסטן הייתה כה עמוקה עד שלעיתים היה קשה להבחין בין העדות השונות שהפכו למקשה אחת. יהודי אפגניסטן דיברו בניבים של השפה הפרסית וחלקם דיברו בוכרית (טג'יקית-יהודית).
בשנות השלושים של המאה ה-20 היו אלה הנאצים שהשפיעו על שלטונות אפגניסטן, שאימצו מדיניות פרו-נאצית. יחסם ליהודים התבטא באפליה קשה, פגיעה במקורות ההכנסה שלהם ואף הגלייתם.
יהדות אפגניסטן מאופיינת באמונה דתית עמוקה וחיים קהילתיים מסורתיים. בני הקהילה למדו ב"מדרש" או ב"מולאי" עד גיל מצוות, ואילו הבנות למדו נערה מפי אימה. עם סיום הלימודים יצאו לעבודה, בעיקר במסחר, ורק בני עשירים או המוכשרים לתורה למדו את מקצועות התורה כשחיטה, מילה וחזנות. ניסיונות לעשות רפורמות בחינוך על ידי כי"ח נכשלו והחינוך המשיך להיות מסורתי. בראש הקהילה עמד רב שכּונה "מולא" והוא דאג לכל צורכי הקהילה, הוביל אותה במעגלי החיים השונים וניהל את טקסי הדת.
אהבת ציון הייתה חקוקה בליבם של יהודי אפגניסטן שהתפללו לשיבת ציון. מנהג העלייה לרגל לירושלים (זיארה) היה נפוץ, ומי שהגיעו לירושלים זכו בשובם לקבלת פנים נרגשת ולתואר הכבוד "חאג'י" (המקביל לחאג' המוסלמי, שפירושו עליית רגל של המוסלמים למכה). בסוף המאה ה-19 החלה עלייה מאפגניסטן לישראל והעולים התיישבו בירושלים בסמוך לשכונות בוכריות ופרסיות, ובעיקר בשכונת הבוכרים. לאחר קום המדינה עלו כל שאר בני הקהילה לישראל.