הרבנית קאפח קובעת שבסופו של דבר העשייה היא העיקר
א
חת מנינותיה של הרבנית ברכה קאפח למדה לקראת בת המצווה את ספר החינוך – ספר שבו מנויות כל המצוות, ולכל אחת מהמצוות – מצורף הסבר קצר לסיבות שבגללן מקיימים אותה ומהן מטרותיה.
בזמן ההכנות לבת המצווה למדה הנערה עם כמה מבני משפחתה. כשהגיעה לבקר הסבתא רבתא הרבנית קאפח, סיפרו לה שהנערה לומדת את ספר החינוך. הרבנית קאפח שמחה מאוד ועודדה אותה להמשיך בכך. "חשוב ללמוד תורה," היא אמרה.
הנערה ביקשה: "סבתא! אני רוצה ללמוד גם איתך!" והרבנית קאפח הסכימה מייד: "ודאי! הרי חשוב ללמוד תורה."
הנערה המשיכה ואמרה: "אבא ואני חשבנו שתלמדי איתי את מצוות צדקה. זה הכי הגיוני."
הרבנית חייכה.
"את מצוות צדקה לא צריך ללמוד אלא לעשות.“
הרבנית ברכה קאפח הייתה ידועה כאשת חסד יוצאת דופן. לצד מפעלי החסד הרבים שהפעילה היא העבירה שיעורי תורה לנשים במשך שנים רבות. בגלל החשיבות הגדולה שייחסה ללימוד תורה היא עודדה את נינתה להתמיד בלימוד לקראת בת המצווה.
ואולם כאשר נשאלה הרבנית על מצוות הצדקה היא חשה שכאן לא הלימוד הוא העיקר אלא המעשה; מצוות הצדקה נועדה לסייע לעני ולחלש בפועל, ומִבחנה של מצווה זו בעשייה בפועל.
פעם נשאלה הרבנית קאפח כיצד מתייחס בעלה, הרב יוסף קאפח, לעובדה שהיא נעדרת מן הבית פעמים רבות לטובת מפעליה החברתיים המרובים, והיא השיבה בחיוך: "הוא כותב ספרים, ואילו אני עושה מה שכתוב בהם." הרבנית אינה מזלזלת בלימוד אלא מכוונת אותו לעולם המעשה, שכן התורה נועדה להשפיע על החיים בפועל.
משפט זה מוזכר פעמים רבות כעידוד לנותן הצדקה. כך למשל מופיע משפט זה במעשה המובא בגמרא (שבת, קנו, ע"א) על בתו של רבי עקיבא שנגזר דינה למות ביום כלולותיה, אך היא ניצלה בעקבות מתן צדקה.
הרב יהודה פתיה, ממקובלי בגדד וירושלים, הסביר בפשטות שצדקה מצילה ממוות את העני הזקוק לאוכל ולשתייה. מדבריו עולה ההבנה שאין לקיים מצוות צדקה משום שכר ורווח המובטח לנותן הצדקה, אלא כדי לסייע לעני להינצל מעוני ומרעב קשה.