בוכרה

המונח "יהדות בוכרה" מתייחס לכלל האוכלוסייה הדוברת טג'יקית-יהודית במרכז אסיה, ומקורו בשם העיר בוכרה. עדויות על קיום קהילה יהודית במקום קיימות מן המאה ה-13. מסורת נקוטה בקרב בני הקהילה שהם הגיעו לאזור עם גלות עשרת השבטים. יש הסוברים שהגיעו לבוכרה מאוחר יותר מחַלֵבּ שבסוריה, מאפגניסטן או מאיראן.
יהדות בוכרה קשורה קשרים עמוקים ליהדות איראן ואף הושפעה ממנה. כך למשל נוסח התפילה הפרסי שהיה מבוסס על סידור הרס"ג (הרב סעדיה גאון) היה נפוץ בבוכרה והוחלף רק במאה ה-19.
יהודי בוכרה סבלו תחת ידם של שליטים טאטרים-מונגולים וכן תחת השלטון המוסלמי, ומעמדם היה מעמד של אזרחים בדרגה שנייה (דמי). הם לא גויסו לצבא וחויבו במס הג'יזיה, מס גולגולת שהקנה להם ביטחון יחסי. השלטונות נקטו כלפיהם חוקים מפלים כגון חבישת כובע מיוחד והנפת סמרטוט על בתיהם, שנדרשו להיות נמוכים משל המוסלמים.
באמצע המאה ה-18 כפו על היהודים להתאסלם. רבים מהם התעקשו על יהדותם, והיו שנהרגו בשל כך. חלקם הפכו למומרים ואנוסים. עם הכיבוש הרוסי במחצית השנייה של המאה ה-18 הוטב מצבם האזרחי.
יהודי בוכרה היו סוחרי בדים וחקלאים, והיו בקרבם גם עשירים.
מבנה הקהילה המסורתי כלל הנהגה כפולה: הנהגה דתית בראשות רב והנהגה קהילתית בראשות קולונתאר, ראש העדה, שנבחר על ידי בעלי הבתים. שניהם ניהלו את הקהילה הן כלפי פנים הן כלפי השלטונות.
ב-1917, עם המהפכה הבולשביקית, ועד לביטול קיומה של הרפובליקה הבוכרית חל שינוי דרמטי בחיי הקהילה. שלטון הקולונתאר הוחלף במועצה שניהלה כעת את כל ענייני הקהילה – מחינוך ותרבות ועד בריאות וביטחון.
יהדות בוכרה מאופיינת בפשטות, בדבקות במנהגי העדה ובשמירת המצוות. נסיונות השלטון הקומוניסטי למחוק את זהותם היהודית לא הועילה, והם נשארו דבקים באמונותם. אחד הספרים המזוהים עם הדבקות במצוות הוא הספר "ליקוטי דינים" של הרב אברהם אמינוף (תלמודי) שליקט ב-1900 את כל מנהגי יהדות בוכרה. הלימוד בספר היה נפוץ וסייע לשמור על מנהגי העדה.

אחד האישים שהשפיע מאוד על יהדות בוכרה היה השד"ר (שליח לגיוס תרומות) הרב יוסף ממן, שהגיע ב-1793 מצפת והיה למנהיגה הרוחני במשך כשישים שנה. בעקבותיו נטשו בני הקהילה את נוסח התפילה הפרסי לטובת הנוסח הספרדי, וזאת על מנת להתקרב ליהודים בשאר התפוצות שבאסיה. המהלכים של הרב ממן זכו להתנגדותו של הרב זכריה מצליח שהגיע מתימן לבוכרה, שסבר שעל בני קהילת בוכרה להישאר נאמנים למסורת הקדומה. ואולם עמדתו של הרב ממן גברה. הרב ממן פעל רבות לחיזוק הקהילה ומוסדותיה. הוא הקים ישיבה ובית ספר לשוחטים וייבא סידורים מתורכיה. הוא לימד תורה ברבים, ובמיוחד את תורת הסוד, ובהשפעתו החלו יהודים לעלות לארץ ישראל.
יהודי בוכרה זכו לביקורים של שליחים נוספים דוגמת הרב יעקב מאיר, שנעשה ברבות הימים ל"ראשון לציון" (הרב הראשי הספרדי לישראל). הרב מאיר השפיע מאוד על יהודי בוכרה. הוא עודד אותם לעלות לארץ וסייע להם כשעלו.
יהודי בוכרה שמרו על זיקה עמוקה לצִיוֹן, שהתעצמה עם עלייתו לארץ של הרב דוד מלמד חפץ בראשית המאה ה-19, עוד לפני עליית הביל"ויים והתעוררות התנועה הציונית. יהודי בוכרה תמכו בתנועה הציונית הן בתרומות הן בעלייה ממש, ובשנת 1894 הוקמה בירושלים שכונת הבוכרים, שנחשבה אז לאחת השכונות המפוארות בעיר. בירושלים זכתה העדה לפריחה רוחנית, ובמאה ה-20 הודפסו עשרות ספרים בניב טאג'יקי-יהודי ובעברית.