ב
כל שנה, ביום השני של ראש השנה, היה הרב יעקב מוצפי עומד על הדוכן לפני תקיעות השופר ודורש בשופר בבכי מר ובדמעות את אותה הדרשה:
"שאול המלך שאל את יהונתן בנו 'מַדּוּעַ לֹא־בָא בֶן־יִשַׁי גַּם־תְּמוֹל גַּם־הַיּוֹם אֶל־הַלָּחֶם?' (שמואל א כ, כז). כל הדורות מחכים ושואלים: 'מדוע לא בא בן ישי'? היכן משיח בן דוד? ומדוע הוא לא בא?
אומר לכם מדוע הוא לא בא. משום ש'גַּם־תְּמוֹל' – ביום ראשון של ראש השנה, ו'גַּם־הַיּוֹם' – ביום השני של ראש השנה, התפללנו 'אֶל־הַלָּחֶם' – היינו עסוקים רק בלחם, כלומר בדברים הקטנים והחומריים של החיים. כשאנו מתפללים על פרנסה, בריאות ורפואה אנו עונים 'אמן' בעוצמה, אבל כשמתפללים על משיח בן דוד אנו עונים 'אמן' רפויה. כך אנו עוסקים בלחם ושוכחים את המשיח."
מדוע המשיח מתעכב? הרב יעקב מוצפי אינו תולה זאת בנסיבות מטפיזיות כלשהן אלא אך ורק בציפייה לבואו. הוא מתאר מצב של שקיעה ב"לחם", המסמל את ה"כאן ועכשיו"' זאת לעומת הציפייה למשיח, המסרבת לקבל את המציאות היומיומית כפי שהיא; הציפייה למשיח אינה אלא חוסר הסתפקות בעכשווי, כמיהה לעולם מתוקן, רוחני וגבוה יותר. הרב מוצפי מבקש משומעיו להתעלות מעל דאגות הפרנסה, מעל טרדות היום יום, ולהפנות את תפילותיהם אל השינוי הטוטאלי במציאות שצפוי עם בוא המשיח.
לפי דרכו של הרב מוצפי, ראש השנה הוא זמן לחשבון נפש בשאלת היסוד: זהו זמן להתרומם מעל השגרה החומרית השוחקת ולפתח כמיהה לעולם שונה. בעיניו, זוהי דרישה שחובה לשוב אליה מדי שנה שנה; הדאגה ל"לחם" חזקה כל כך, והיא מחייבת אותנו במאמץ מתמשך לשוב ולהרים את מבטנו אל מציאות אחרת, משיחית.
כדי להטמיע בלב המתפללים את הציפייה לגאולה, תיקנו חכמים תפילה על המשיח, וקבעו אותה בתפילת העמידה הנאמרת שלוש פעמים בכל יום. וזה לשון הברכה:
"אֶת צֶֽמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִֽיחַ, וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישֽׁוּעָתֶֽךָ, כִּי לִֽישׁוּעָֽתְךָ קִוִּֽינוּ כָּל־הַיּוֹם: בָּרוּךְ אַתָּה ה', מַצְמִֽיחַ קֶֽרֶן יְשׁוּעָה"
גם הרב צדקה חוצין סובר שרוב בני האדם אינם מצפים באמת למשיח, ועסוקים בעיקר בטרדות היום יום. ראו בסיפורים מצפים לבואו ולהחמיץ את הרגע.
הנשים בקונסטנטין שבאלג'יריה ציפו שהמשיח יבוא דווקא בתשעה באב. ראו בסיפור חורבן או גאולה .
