להיות כאן
הרב משאש עוסק בקביעה שיש ללמוד תורה ב"שמיעת אוזן". מהי שמיעת אוזן? האם אפשר לשמוע שלא באמצעות איבר החישה המיועד לכך? הסיפור שסיפר לתלמידיו הוא על אודות אדם שמצטרף לשיעור תורה, לא שומע היטב את דברי הרב ומבין אותם שלא כהלכה. כך הקושי הטכני בשמיעה הוא שהביא לפגיעה בלימוד התורה.
אני מציעה לפרש את המושג "שמיעת אוזן" לאור שירת ההייקו היפנית המסורתית. המשורר הגדול של שירת ההייקו הוא מצוּאוֹ באשו שחי במאה ה-17. סביבו התגבשה קבוצת תלמידים שביקשה ללמוד מהמאסטר הגדול. כל שהיה על התלמיד לעשות הוא להתבונן ברגע שמתרחש בהווה ולתארו בצורה מדויקת ככל האפשר ובאופן אובייקטיבי, ולבטא את מה שראה בשיר בעל מבנה קבוע של שלוש יחידות משמעות בנות 17 הברות.
הדרישה היא לכאורה פשוטה – להתבונן ולכתוב רק את מה שרואות העיניים. אך תהליך ההכשרה היה ארוך ומייגע ולעתים אף מייאש. מתברר שאין זה פשוט כל כך להתבונן. אנחנו בני האדם "לא באים נקי". אנחנו לְמוּדֵי תרבות, ערכים, דעות מוקדמות. אנחנו מבחינים בין טוב לרע, חווים את החיים וזוכרים את חוויותינו, נושאים את מורשת הורינו, ובכלל מתבוננים ושומעים את העולם באמצעות כל אלה. כל רגע חדש בהווה כבר נושא עליו את הניסיון שצברנו. כל אירוע נחווה באמצעות תבניות שמעצבות את המחשבה שלנו.
מה מבקש משורר ההייקו? להסתכל על העולם בכל פעם מחדש. לראות את רגע ההווה בלי לסחוב עליו את חטוטרת העבר, כי מי שלא מסתכל כך על העולם, בעצם לא רואה אותו, לא נוגע בו, לא קרוב אליו, לא מסוגל להבין אותו באמת.
יואל הופמן כותב בספרו "לאן נעלמו הקולות": "לעתים, דברי הסבר ופירוש, יותר משהם מקרבים אותנו, עשויים הם להרחיקנו מלבו של ענין ולסבך עלינו את דעתנו. בני האדם נוהגים לנתק עצמם מן הדברים. את החלל הנוצר בינם לבין הדברים הם ממלאים במושגים, בתיאוריות, בעקרונות ובאמונות. וכך אנו עוסקים תדיר בחיפוש אחר הדברים המצויים איתנו מלכתחילה. כדי להבין אין אנו זקוקים לתחכום אלא לראייה צלולה ולשכל פשוט… סיפורי זן ושירי הייקו הם כמו פנינו במראה, בדיוק מה שהם. הם פשוטים בתכלית הפשטות; אך פשטות זו, ככל שתתאמץ לכוון אליה, אתה מרחיק עצמך ממנה."*
כך גם ב"שמיעת אוזן" נשמע בכל פעם מחדש. נקשיב באמת לנאמר, לא נבוא יודעים מראש, שבויים בקונספציות, בתבניות ובהבנות מן המוכן. נקשיב באמצעות האיבר שמיועד לשמיעה, נתעכב קצת לפני שנדע. אולי למישהו יש משהו לחדש לנו? אולי נצליח להבין כך עוד מעט מהעולם?

* יואל הופמן, "לאן נעלמו הקולות? סיפורי זן ושירי הייקו", הוצאת מסדה 1980.