מרוקו

מרוקו היא ארץ רחבת ידיים, המורכבת מאזורים גיאוגרפיים שונים זה מזה. בהתאמה, יהדות מרוקו היא צירוף של זהויות שונות: ערבית, אנדלוסית, ברברית, ומהמאה ה-20, גם צרפתית. יש בקרב יהודי מרוקו אנשי הערים הגדולות כפאס, מרקש ומֶכְּנֵס, ויש בהם אנשי האזורים ההרריים כתפילאלת, תרודאנט והאטלס.
בימי הביניים פעלו במרוקו חשובי הרבנים: הרמב"ם, הרי"ף, דונש בן לברט ורבי יהודה אבן חיוג'. במאה ה-17 פעל בה רבי חיים בן עטר, בעל "אור החיים", שהיה פוסק, מקובל ומגדולי מפרשי המקרא ודרשניו. הרב חיים בן עטר עלה לארץ עם קבוצה מתלמידיו. באותה תקופה פעל במרוקו רבי יהודה בן עטר, שהיה פוסק חשוב וכתב ספרי הלכה רבים. לאחר מותו ירש אותו הרב יעקב בן צור, שהיה מקובל, דרשן, משורר ודיין, ונחשב גדול הפוסקים במרוקו. במאה ה-18 פעל הרב רפאל בירדוגו, שהיה אב בית הדין במֶכְּנֵס ונחשב מורה ההלכה של מרוקו כולה. הוא עסק רבות בפילוסופיה, וכונה "המלאך רפאל" משום אדיקותו המופלגת.
במאה ה-20 בולטת דמותו של הרב רפאל אנקאווא, מייסד הרבנות המרוקאית המודרנית. אף הוא כונה "המלאך רפאל", והכול קיבלו את פסקיו. מפורסם גם הרב יוסף משאש, יליד מֶכְּנֵס, ששימש כדיין בתלמסאן שבאלג'יריה, במֶכְּנֵס ובחיפה. יצירתו רבגונית וכוללת כ-50 חיבורים בתחומי ההלכה, הפילוסופיה, פרשנות המקרא, המדע והרפואה. בדורות האחרונים בולטת במיוחד משפחת אבוחצירא שפעלה במחוז תפילאלת. אבי השושלת היה הרב יעקב אבוחצירא ("אביר יעקב"), פוסק ומקובל שנדד בין הכפרים במחוז. נכדו, הרב ישראל אבוחצירא, "הבבא סאלי", היה צדיק, מקובל ונחשב לעושה ניסים שפעל במרוקו ובארץ. אחיו, הרב יצחק, שכונה "הבבא חאקי", כיהן בארץ כרב הראשי של רמלה ולוד.
עבודת הרבנות במרוקו לא הייתה אחידה. בערים הגדולות עסקו הרבנים בעיקר בהוראת התורה לציבור הרחב ולתלמידי חכמים, בניהול חיי הקהילה ובמשפט. באזורי הכפר נהגו הרבנים לצאת למסעות ארוכים לבקר את היהודים בכפריהם. בביקוריהם נהגו לפסוק בשאלות הלכה קשות ולדון בסכסוכים בין אדם לחברו. לאחר כמה ימים בכפר אחד היה הרב ממשיך לכפר אחר. לעיתים קרובות התלוו אליו תלמידים צעירים, שנעשו "פרחי רבנות". מודל זה של רב הסובב בין קהילות קטנות בליווי תלמידיו השפיע על התהוותו של מוסד ה"צדיק". עוד בחייהם נהגו ברבנים אלו כבוד רב וביקשו את ברכותיהם וקמעותיהם. לאחר מותם היו עולים לקברם בזמנים מיוחדים – ביום פטירתם ולקראת החגים. מנהג זה נקרא בערבית "זיארה", כלומר – ביקור.
לימוד התורה במרוקו היה רחב ומגוון, ונחלק לשתי אסכולות עיקריות: אסכולה רציונליסטית, המזוהה בעיקר עם הרב רפאל בירדוגו; ואסכולה קבלית, שהרבנים הבולטים בה היו הרב חיים בן עטר והרב יעקב אבוחצירא.
מרוקו הייתה בית יוצר לספרות שו"ת (שאלות ותשובות בהלכה) מקיפה ופורייה ביותר. במהלך הדורות נכתבו בה מאות ספרים המחדדים את תפקיד ההלכה כמגשרת על הפערים שבין התורה לחיים וממחישים את השליטה הרחבה של חכמיה במשנה, בתלמוד ובפוסקים.
מפאת הצורך להתמודד עם בעיות השעה, תיקנו רבני מרוקו תקנות רבות, בייחוד במקרים שהפתרון ההלכתי לא ענה על מידת הצדק וצורכי הדור (כגון – תקנה בדבר ירושת בנות). במאה ה-20 נהג רבי שאול אבן דנאן, רבה הראשי של מרוקו, לכנס פעם בשנה את מועצת רבני מרוקו כדי לדון בבעיות השעה. בתום הדיונים הייתה נערכת הצבעה גלויה, ובעקבותיה שינו לא פעם את התקנות.
חכמי מרוקו הלכו בדרכו של הרב רפאל בירדוגו ודחו את הלימוד המפולפל לטובת לימוד "אליבא דהלכתא" – הגמרות נבחרו לפי הנושא ההלכתי הנלמד. הלימוד כלל גם תרגול מעשי, כגון אפיית מצה בתנור ציבורי או ביקור בבית המטבחיים.
בערי מרוקו נפוצו חבורות לימוד למבוגרים שהיו נפגשות בקביעות ללמוד תורה. הלימוד היה מגוון: פרשת השבוע, גמרא ומדרש, קבלה והלכה. מקום מיוחד התייחד לקריאה בתנ"ך. לעיתים למדו את הספר "חוק לישראל", המשלב פסוקי מקרא, חלקים מהמשנה, קטעים מהגמרא וכן הלאה – ובעזרתו ניתן ללמוד קטעים מכל חלקי התורה המרכזיים בזמן קצר יחסית. במֶכְּנֵס לבדה פעלו עשרות חבורות שהתרכזו סביב גדולי הרבנים. תופעה רחבה זו קירבה רבים מבעלי הבתים (שלא היו תלמידי חכמים) אל התורה.
מרוקו מתייחדת בפיוטיה העשירים, שהם תמהיל של המקורות ושל השפעות מאפריקה,
מאסיה ומאירופה. לפיוט תפקיד מרכזי בחיים הדתיים בכלל, ובטקסים ובימים טובים בפרט. רבים מהפיוטים עוסקים בגלות ובגאולה. תחילתה של יצירה תורנית מוזיקלית זו – במאה ה-10 אצל דונש בן לברט, שהיה הראשון שהעתיק את משקל השירה הערבית אל השירה העברית. דמות חשובה ביותר בתחום זה היה רבי דוד חסין בן המאה ה-18 שחיבר פיוטים רבים שנעשו שגורים ואהובים. במאה ה-20 בלטו במיוחד הפייטנים הרב דוד אלקיים והרב דוד בוזגלו.
החינוך שקיבלו יהודי מרוקו היה מסורתי והחל בתלמוד תורה לילדים. אחר כך המשיכו התלמידים המוכשרים ללמוד בישיבה. הישיבות במֶכְּנֵס פעלו בבתי הכנסת. הן היו קטנות (עד 20 תלמידים), ולפיכך נרקמו קשרים אישיים בין הרב לתלמידיו. התלמידים הגיעו מכל רחבי מרוקו והתרכזו סביב רבנים חשובים שכונו "מרביצי תורה".
באמצע המאה ה-20, עם עליית יהודי מרוקו לישראל, הוקמו מרכזים רבניים בכל רחבי הארץ, ובעיקר בדרומה, וגדולי חכמיה שימשו ברבנות ובדיינות בערים הגדולות.