מ ניטו, הרב יהודה ליאון אשכנזי, נהג לומר: "רב שאין לו חוש הומור הוא רב לא רציני."
רבנות היא עניין רציני: הרב לומד ומלמד תורה, פוסק הלכה, עוסק בתחומים רגישים בקהילה ומוביל אותה מבחינה רוחנית. כל אלו הם עניינים חשובים ורציניים, הדורשים חשיבה מעמיקה, אך בה בעת עלולים לכבול את הרב בדיבור חמור סבר. גרוע מכך, מקומו של הרב כמוביל וכמנהיג יכול להביא אותו לרצינות תהומית ולחשיבות עצמית מופרזת.
מניטו, רב ופילוסוף חשוב, שואף להימנע מכל אלה. בדבריו הוא מעודד רבנים לדבר בשפה קלילה, ולפיכך מאירת פנים ומחויכת. כאשר הרב מתבל את דבריו בחוש הומור – קל יותר להקשיב לדבריו. הדיבור המחויך יוצר אווירה טובה המעצבת חברה נינוחה ומלאת שמחה. יתרה מכך, בכוחו של ההומור לערער על כל תפיסת עולם נוקשה ורווית חשיבות עצמית, ולאפשר מבט אנושי יותר על המציאות.
במשפטו השנון, מניטו עומד בסטנדרטים שטבע: דבריו מעלים חיוך על פני השומעים ומערערים על ההגדרות של רצינות וחוש הומור. בכך מיישם מניטו עצמו את דבריו.
חוש הומור חשוב בכל תקשורת בין-אישית, והוא כלי חשוב בהוראה. על האמורא רבה מסופר שהיה פותח כל שיעור בבדיחה.
(בבלי, פסחים, קי"ז עמוד א)
הרב יוסף חיים אהב לספר סיפורים, ויותר מכל אהב לספר פרודיות. פעם סיפר על גנב שנענש בחומרה כשגנב אוכל למשפחתו, ובמשפטו חשף את האמת על כל שרי המלך וגם על המלך שהיו בעצמם גנבים.
פעם תיאר אדם שהחליט לדבר רק אמת (בלי להתחשב בסיטואציה) ובתוך יום נחרב עליו עולמו. בסיפורים רבים הבליט את החולשה האנושית אך לא מנקודת מבט משפילה ומזלזלת אלא מעמדה המבקשת להמחיש לאדם עד כמה התנהגותו מגוחכת והוא חייב לשנות אותה. נראה כי חכם יוסף חיים חשב שכאשר אדם עומד אל מול המראָה ורואה עד כמה התנהגותו אבסורדית ומגוחכת – יש סיכוי שישנה את דרכיו וייפרד לשלום מדפוסי ההתנהגות שאינם מקדמים אותו בחיים.
ראו בסיפור צחוק מגרש את הרוע, שבו מדברים חכמים בשבח הצחוק וההומור.
צחוק עשה לי אלוהים/ רבקה מרים
שרה עקרה הייתה מפני שלא ידעה לצחוק.
אחרי גבו הרחב של אברהם נמשכה והלכה, והוא נמשך והלך אחרי גבו הרחב של הציווי. והציווי צלול הוא וישר, חסר פניות, אין בו אובדן-שיווי-משקל – ומכאן שאין בו גם צחוק. אין בו אובדן-שיווי-משקל – ומכאן שאין בו גם טלטלה, פריצת גבולין, שרק ממנה נובעת יכולת ההולדה.
שרה ואברהם התקשו להוליד. פסל ומסכה הסירו מעל עצמם, ועם הפסל והמסכה הוסר מעימם, אולי, גם המשחק. והמשחק, השחוק, הצחוק, שמתוכם נובעות האהבה והמיניות, הם המקלקלים את השורה.
ורק מתוך קלקול השורה ניתן להוליד יש חדש לעולם.
כדי להביא ילד, היה עליהם ללמוד לצחוק.
אולי לשם כך היה עליהם ללבוש מסכה, לשחק בתפקידי אח ואחות לפני פרעה, עד שלאט, מתוך המשחק, יתעורר בהם השחוק מחדש. ואולי דרך הגר וישמעאל בנה, שנולד עם יכולת לצחק, יגאה בהם הצחוק עוד. בהדרכה יגביר הצחוק נוכחותו ביניהם ויקרום דמות, עד שיבוא עימם כשותף מלא למפגש עם המלאכים, אותו המפגש המבשר את הולדת בנם.
הוא הבן שהציווי והצחוק בלולים בשמו: יצחק.
בתוך: ר' רביצקי (עורכת), קוראות מבראשית: נשים ישראליות כותבות על נשות ספר בראשית, הוצאת משכל, תל אביב 2002, רבקה מרים, עמ' 139-138.
