ב
שנת 1947 נקרא הרב עובדיה יוסף למצרים כדי לשמש ברבנות בקהיר, תפקיד שבו כיהן גם לאחר הקמת מדינת ישראל. באותם הימים היה מצבם של היהודים במצרים קשה: הם הואשמו בתמיכה בציונות ונחשדו כמרגלים, והשלטונות נהגו לערוך מעצרים וחיפושים בבתי היהודים באופן תדיר.
בשעת לילה מאוחרת פרצו שוטרים לביתו של הרב עובדיה. כל בני הבית ישנו, ורק הרב עובדיה ישב ולמד, וסביבו שלל ספרים פתוחים.
"היכן הנשק שאתה מסתיר?" צעקו השוטרים.
הצביע הרב עובדיה על הספרים הפתוחים והשיב:
"הנה הנשק שלי. הרי לפניכם הנשק של עם ישראל."
הרב עובדיה יוסף היה איש ספר במלוא מובן המילה. כאחד מגדולי הפוסקים הוא כתב ספרים רבים, ותשובותיו ההלכתיות מתאפיינות בהפניות למספר עצום של ספרים. זו הסיבה שכאשר מאשימים אותו שהוא מחביא כלי נשק, הוא מצביע על ספריו. בדבריו גלומה טענה משמעותית: מקור כוחו העמוק של העם היהודי הוא אוצר הרוח שלו הטמון בארון הספרים.
אשר צבי (הירש) גינצברג, המוכר בכינויו הספרותי "אחד העם" היה מייסד הזרם של הציונות הרוחנית. במאמרו הידוע "לא זה הדרך" קרא לשינוי דרכה של התנועה הציונית.
לדבריו, החיים בארץ ישראל לא נועדו לשם פתרון פיזי לבעיית האנטישמיות אלא להקמת חברת מופת המושתתת על היהדות בפרשנותה החילונית.
אחד העם טען שיש להשקיע את עיקר המאמץ בבניית תרבות יהודית מתחדשת.
מורי יחיא קאפח, מגדולי חכמי תימן, מוכן לשעבד את ביתו תמורת כתב יד של ספר עתיק, ראו בסיפור היכן האוצרות.
"אין חוכמת אדם מגעת, אלא עד מקום שספריו מגיעים." משפט זה טבע רבי יצחק קנפנטון שחי במאות ה-15-14 בקסטיליה שבספרד. עד הדור הקודם היה האדם שואב את חוכמתו מהספרים שקרא, ומי שידו הגיעה לרכוש ספרים רבים יכול היה להחכים יותר. דומה שכיום אפשר לומר "אין חוכמת אדם מגיעה, אלא עד היכן שהמרשתת שלו מגיעה". (מרשתת = אינטרנט)
