לעיתים אנו נתקלים בחיינו במחסומים שנראה לנו שלא נוכל להתגבר עליהם, והם מביאים אותנו לידי ייאוש. הרב צדקה חוצין מלמדנו כי לעיתים מחסומים אלו מדומים בלבד
מ
נהגו של הרב צדקה חוצין היה להתפלל בכל יום תפילת שחרית כמנהג ותיקין – עם עלות השחר. גם כאשר התארח בשבת אצל אחד ממכריו בתל אביב לא רצה לשנות ממנהגו, ולכן שאל את מארחו על מניין ותיקין באזור. המארח השיב לו שאין בכל הסביבה הקרובה אף בית כנסת אחד שבו מתפללים מוקדם כל כך. הצטער הרב חוצין ושאל שוב – "שמא בכל זאת ישנו מניין ותיקין?" המארח היה נחרץ: "בית הכנסת הקרוב ביותר נמצא במרחק של יותר משעת הליכה. נראה שכדאי שתוותר השבת."
התלבט הרב חוצין בינו לבין עצמו: אכן דרך ארוכה היא, ושמא אין זה מכבודה של השבת לבלות אותה בצעדה ארוכה. אף על פי כן, החליט לא לוותר על מנהגו, וקם בעוד לילה ויצא לדרכו. הוא הופתע מאוד כאשר לאחר כמה דקות הליכה עבר ליד בית כנסת שהיה פתוח, ובו כבר התכנסו מתפללים אחדים. "האם מתפללים כאן בהנץ החמה?" שאל אותם, ושמח מאוד כשהשיבו לו בחיוב.
הרב צדקה חוצין נהג לחזור ולספר סיפור זה, ולהוסיף בסופו: "ראו מה חכם היצר הרע, וכמה חלש הוא. המחשבה על שעת הליכה נדמתה עליי כהר גבוה, וכמעט שגרמה לי לוותר על התפילה בהנץ החמה. אך ברגע שהתגברתי על הרתיעה ועשיתי את הצעדים הראשונים בדרך הארוכה בטל כוחו של היצר הרע, ובית הכנסת ניצב קרוב אליי. כך הוליד ההר הגבוה עכבר."
הרב חוצין הקפיד להתפלל בכל יום עם זריחת השמש, בזמן המכונה "ותיקין", ואף הקים את בית הכנסת "שמש וצדקה" בירושלים שבו התפללו בשעה מוקדמת זו. אך כאשר שהה בתל אביב בשבת והתברר לו עד כמה ארוכה הדרך אל בית הכנסת, כמעט והחליט לוותר על מנהגו.
בשיחה הקצרה עם מארחו, הגדיר הרב חוצין את כוחו הייחודי של יצר הרע. לדבריו, היצר הרע כאן אינו מסית למעשה שלילי אלא מעורר חולשה וספקנות: הוא מביא לכך שהמטרה נראית רחוקה ובלתי מושגת, דבר המביא לייאוש ולפסיביות. כנגד החולשה והחששות המרובים מציע לנו הרב חוצין לשים לנגד עינינו את חשיבות המטרה והמשמעות שיש לה בעינינו, ופשוט לצאת לדרך. בעיניו, ברגע היציאה לדרך יתגלה לנו שהדרך הארוכה מתקצרת, ושהקשיים שנדמו מאיימים הם אשליה בלבד.
תיאור עדין ורגיש של השכמה עם שחר ותפילה בנץ מופיע בספרו של הרב חיים סבתו, זוכה פרס ספיר לספרות, "כְּעַפְעַפֵּי שָחַר" (סבתו חיים, כעפעפי שחר, 2005, הוצאת משכל).
"רק ההרים כבר ערים ואני ישנה"
על הרצון להתעורר עם שחר (ועל הקשיים כמובן) כתבה לאה גולדברג בשירה "השחר".