ה
בבא סאלי (רבי ישראל אבוחצירא) הביט בתמיהה בחתנו, רבי דוד יהודיוב, שלאחר שיצא מן השירותים הסתפק ברחיצת ידיו בברז המים, ולא נטל את ידיו בנטילה. שאל אותו הבבא סאלי: "מדוע אינך נוטל את ידיך שלוש פעמים?"
השיב לו חתנו: "משום שהלכה זו אינה מוזכרת בתלמוד ובספרי ההלכה, ורבים מן הפוסקים סוברים שניתן להסתפק ברחיצת הידיים ולא בנטילה."
השיב לו הבבא סאלי: "קדושה אני מבקש, ולא רק הלכה!"
הפוסקים נחלקו בשאלה אם יש צורך בנטילת ידיים לאחר יציאה מהשירותים; הפוסקים לפי הנגלה סוברים שדי ברחיצת הידיים, והפוסקים על פי תורת הסוד (הקבלה) דורשים נטילה בכוס.
חתנו של הבבא סאלי מסתפק ברחיצת הידיים, אך הבבא סאלי נוזף בו משום שהוא סבור שאין להסתפק בכך, ושרחיצת ידיים היא הדרישה ההלכתית המינימלית. מי שיכול, צריך לשאוף גבוה יותר, ולהפוך את נטילת הידיים למעשה של התקדשות. הבבא סאלי מבקש שחיינו לא יהיו חיים של מילוי דרישות בלבד, אלא חיים שיש בהם שאיפה למימוש עצמי עמוק ומשמעותי יותר; הוא מבקש שהמעשים שלנו ימשכו אותנו מעלה מעלה.
את השאיפה הרוחנית הזאת מוצא הבבא סאלי בעולם הקבלה, הממלא את המציאות בטהרה וקדושה.
מקורה של נטילת ידיים בתקופת בית שני, בחוגים שנהגו להקפיד הקפדה יתרה על טהרה, ומשם היא התפשטה והפכה להלכה רווחת. ההלכה דורשת נטילת ידיים קודם לאכילת לחם, ויש הנוהגים ליטול ידיים גם בסיום ארוחה, לאחר יציאה מבית קברות, לפני תפילה, וכפי שראינו בסיפור שלנו – לאחר יציאה מהשירותים. הפוסקים שסברו שדי ברחיצה לאחר היציאה מהשירותים קשרו מנהג זה להקפדה על היגיינה, אך לאורך הדורות זכתה הנטילה גם לפירושים אחרים, והפכה גם סמל לניקיון כפיים – ליושר ולטוהר המידות של האדם.
