בקשה מוזרה של הרב יוסף חיים לקנות כמה אתרוגים לצורך ארבעת המינים מתבררת כמהלך מנהיגותי שנועד לסייע לרבים לקיים את מצוות החג. בכך הוא מעדיף לְזַכּוֹת את הרבים ולא להדר לעצמו
ח
ג סוכות קרב ובא ועימו ההכנות לחג. המחיר של ארבעת המינים בבגדד שבעיראק היה גבוה מאוד ורק מעטים יכלו לקנותם וביניהם חכם יוסף חיים, הבן איש חי.
עוזריו ניגשו אל הסוחר וקנו כפי הנדרש: לולב אחד, שתי ערבות ושלושה הדסים משולשים, אך כשהגיעו לאתרוג הפתיעו אותו בבקשה מוזרה. הם ביקשו לקנות כמה אתרוגים אף שעל פי ההלכה נדרש רק אתרוג אחד.
הסוחר תמה: "מפני מה אתם צריכים כמה אתרוגים? מה עוד שמחירם יקר מאוד ושווה ערך למשכורת חודשית?" השיבו העוזרים שזו בקשתו של הבן איש חי וששילמו סכום עתק בעבור הסט המוזר שכלל כעת שלושה מינים ועוד כמה אתרוגים.
בערב החג הכריז הבן איש חי שכל בני העיר שלא עלה בידם לקנות ארבעת המינים, יוכלו להשתמש בסט שקנה לעצמו. וכך למחרת הגיעו אליו מאות רבות של אנשים לקיים את המצווה.
בתחילה בירך הבן איש חי על ארבעת המינים והקהל ענה "אמן" בהתרגשות רבה ואחר כך מסר אותם לקהל.
ארבעת המינים עברו מיד ליד, ורבים זכו במצווה. אך לעיתים תוך כדי כך נפל האתרוג או השתפשף ונפגם, והיה צורך להחליפו באתרוג חדש.
עוזריו של הרב החזיקו בידם ארגז ובו אתרוגים נוספים להחלפה בעת הצורך.
למראה התופעה שאל אחד מתלמידי החכמים את הבן איש חי: "כיצד אתה נותן לרבים להשתמש בארבעת המינים שלך, והרי הם נפגמים, ואתה מסכן בכך את האפשרות ליטול בימים הבאים ארבעת המינים בהידור?" השיב לו הבן איש חי: "עדיף לאדם שיְזַכֶּה את הרבים ולא יהדר לעצמו."
הסיפור מתחיל בתעלומה, שכן הסוחר והעוזרים אינם מבינים מדוע נזקק הרב יוסף חיים לכמה אתרוגים. הסוחר מניח שהוא מבקש לקנות סט לעצמו ומכאן התמיהה, שהרי על פי ההלכה נדרש אתרוג אחד בכל סט של ארבעת המינים.
ואולם הרב יוסף חיים ניגש אל העניין מזווית אחרת, הוא רואה עצמו כמנהיג הדואג לציבור. הוא אינו קונה את ארבעת המינים רק לשימושו הפרטי אלא מבקש לסייע לציבור הרחב לקיים את המצווה, שכן המחיר הגבוה של הסט אינו מאפשר לכולם לקנותו.
הרב יוסף חיים מודע היטב למחיר שישלם הן בתשלום הגבוה על האתרוגים והן בכך שהסט ייפגם והוא לא יוכל לקיים את המצווה בהידור רב, אך הוא מעדיף את טובת הרבים על פני הידור המצווה.
האחריות של המנהיג כלפי כלל הציבור נזכרת בהקשר להוראת התורה בסיפור "לא הלימוד עיקר אלא המעשייה": לא הלימוד עיקר אלא המעשייה. הרב עובדיה יוסף מייחס גישה זו לבן איש חי, הרב יוסף חיים.
