שני אחים רבים מי יחזיק את נר ההבדלה, ועקב כך מתגלה הסוד של סדר הברכות בברכת ההבדלה. על רוחניות העוברת דרך חמשת החושים, על גוף ונפש בטקס ההבדלה
ל
פני טקס ההבדלה החלו להתווכח שניים מבניו של הרב אליהו חיים, רבה הראשי של בגדד שבעיראק, מי יחזיק את נר ההבדלה. כל אחד מהם טען שהגיע תורו לאחוז את הנר בהבדלה והמריבה בין הילדים הלכה והתעצמה.
הרב אליהו חיים ביקש להפסיק את המריבה וקבע שמי שיסביר כראוי את סדר הברכות בהבדלה – יזכה להחזיק בנר.
מיד קפץ הילד יוסף חיים והציע שברכות ההבדלה מופיעות בסדר עולה על פי איכות החושים ומבנה הפרצוף.
יוסף הסביר: "הברכה הראשונה – בורא פרי הגפן – קשורה לחוש הטעם, שכדי להשתמש בו יש צורך במפגש ממשי עם הפה והלשון."
הוא המשיך בהסברו: "הברכה השנייה – בורא מיני בשמים – היא ברכת הריח, והיא מצריכה מגע חלקי בין מקור הריח לאף, אם כי אין צורך במגע ישיר. לאחריה באה ברכת הנר – בורא מאורי האש – הקשורה לחוש הראייה שהוא רחב יותר, שהרי אדם רואה דברים אף מרוחקים מאוד."
יוסף חייך, והוסיף: "אחרונה באה ברכת 'המבדיל בין קודש לחול' שהיא במוחו של האדם ובתודעתו. בכוח זה יכול האדם להבין דברים שאינם לפניו ואף כאלה שאינם קיימים כלל במציאות."
את דבריו חתם הנער יוסף באמירה: "סדר הברכות הוא, אם כן, מן המוחשי אל המופשט והוא בסדר עולה מהפה דרך האף לעיניים ומשם לקודקוד, כשבעצם הברכה כולה נשמעת באוזני המשפחה כולה והיד אוחזת בנר."
ההסבר שהציע יוסף חיים הקטן מצא חן בעיני אביו והוא זכה להדליק ולאחוז בנר ההבדלה.
בקריאה ראשונה, הסיפור מלמד על הרצון שכל החושים ישתתפו בטקס ההבדלה. חושי הטעם, הריח הראייה לצד שמיעת הברכות והאחיזה בנר (חוש המישוש) – כולם משתתפים בהבדלה שהופכת לטקס רב חושי. משמעות הדבר היא שהמעשה הרוחני אינו מנותק מהגוף אלא דווקא עובר דרך החושים.
מבחינה זאת אין הבדל בין חוש אחד למשנהו שכן יש חשיבות שכולם ישתתפו בחגיגת ההבדלה. בקריאה זו יש קריאת תיגר על התפיסה שרוחניות מחייבת התרחקות או היפרדות מן הגוף וצרכיו ונעשית על ידי צומות או שתיקה ממושכת או ניתוק מן החיים.
בקריאה שנייה, הסיפור יוצר היררכיה בין החושים כשההבנה המופשטת והמודעות הרוחנית מתגלות כשיא היכולת של בן האנוש.
יכולת זו מאפשרת הבנת מושגים שקשה לכמת, מרחבים שאין להם סוף ולפיכך מבטאת בעולם הדתי קִרבה אל האלוהות האינסופית. הסדר העולה מתגלה גם באופן גרפי בפרצופו של האדם. הברכה הראשונה היא בפה, השנייה באף שמעליו, השלישית בעיניים שמעליו, והרביעית במוח שהוא בקצה הראש.
אולם דווקא בקריאה ההיררכית חבוי פרדוקס משעשע שכן ההסבר משמש בידי יוסף הצעיר כדי להחזיק את הנר בעת ההבדלה – ובכך לתת ביטוי לצד הגופני ולהשתמש בחוש המישוש שהוא מוחשי לכל הדעות, והוא חלק מהחיים ומשמחת החיים.
יפה כוחו של סיפור זה להבנת טקס המעבר בין השבּת לימי החול. ברגעי צאת השבת יש מן העגמומיות. ההתמקדות בממד הרוחני והמשפחתי של יום המנוחה, האופיינית ליום השבת, עומדת להתחלף בששת ימי המעשה. טקס ההבדלה מלמדנו את היחס הראוי בין הרוח לחומר. אומנם שיאו של השבוע הוא בהתמקדות ברוחני ובמופשט, אך בסופו של דבר חייבת להיות לכך השפעה על חיי המעשה. בכל שבוע אנו צועדים מן המוחש אל המופשט, ומן החול אל הקודש אך תמיד גם שבים אל עולם המעשה.
הניסיון לרתום את כל כוחותיו וחושיו של האדם לעבודה רוחנית הוא רעיון מרכזי בתורתו של הבן איש חי. לדעתו, עבודת ה' תלויה ביכולת האדם להשתמש ביצריו ובגופו בקדושה. במקום להסתייג מן החושים והיצריות יש כאן גישה הרותמת את כל כוחות הנפש לעבודת ה'.
ואכן, במקומות רבים הורה הבן איש חי לאדם לפעול בעזרת החושים, מתוך ההבנה כי בעזרת המודעות הנכונה, החושים יכולים לשמש גורם חיובי ואפילו חיוני בעבודת ה'.
