פ
עם אחת התהלך חכם ניסים חדאד, דיין בג'רבה בשוק אלחארה אל-כבירי (הרובע הגדול), לפתע זיהה מרחוק את תלמידו הצעיר יעקב כהן, לימים אחד מגדולי חכמי ג'רבה, אוחז בידו סל קניות. קרא הרב לתלמידו, אך הנער עשה עצמו כאינו שומע וניסה להתחמק.
מיהר אליו חכם חדאד ושאל: "יא אבני (בני), מה מעשיך כאן? מדוע אינך לומד כעת בישיבה?" הנער השיב: "חכם חדאד, סבי ביקש שאערוך עבורו קניות."
חשב חכם חדאד מעט, וביקש מתלמידו: "תן לי לעשות את הקניות במקומך. מקומו של נער, תלמיד חכם כמוך בבית המדרש."
נדהם הנער יעקב, אך לא יכול היה לעשות דבר. הלך הוא לבית המדרש, וחכם חדאד ערך את הקניות במקומו, והביא אותם אל ביתו של הסב. בני המשפחה ישבו בחצר ונמלאו פליאה למראה דמות מבוגרת המתקרבת אל ביתם ואוחזת בסל קניות – מיהו הבא אל ביתם? מה גדולה הייתה תדהמתם למראה הרב והדיין נסים חדאד בכבודו ובעצמו ובידו סל הקניות של הסב.
הניח חכם חדאד את הסל בפניהם ואמר: "חבל על כל רגע שבנכם אינו לומד. כוחו של הנער הגדל בביתכם עצום, ואם ילמד יהיה רב גדול. לשם כך אני מוכן לעשות בכל עת את הקניות במקומו."
חכם נסים חדאד מזהה את הפוטנציאל העצום הטמון בתלמידו יעקב, אך הוא חש שבני משפחתו אינם מודעים מספיק לכישרונו. חכם חדאד ביקש לעורר את תשומת ליבם של בני המשפחה לכך, ולכן ערך את הקניות במקום הנער ואף הביא את המצרכים לביתו של הנער. כך המחיש למשפחה שלימודו של הנער חשוב מאוד, אפילו יותר מזמנו היקר של אחד מגדולי הרבנים, ושעליהם החובה לסייע ככל יכולתם לנער להתפתח בלימוד התורה.
ייתכן גם שבצניעותו הרַבה סבר חכם חדאד שבזכות הכישרון של הנער, לימוד התורה שלו חשוב יותר מלימוד התורה שלו עצמו.
לימים התברר שחכם חדאד צדק. הנער יעקב כהן היה לאחד מחשובי החכמים והפוסקים בג'רבה. הוא מונה לרבו של הרובע הגדול, וכתב ספרי הלכה ודרשנות רבים (מעיל יעקב, הליכות יעקב ועוד רבים).
קיץ תש"ב, 1942, גטו ורשה. בתנאים של תת תזונה, צפיפות, מחלות, היגיינה ירודה, עבודות פרך ומועקה נפשית גדולה, האדמו"ר מפיאסצנה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא, מסביר כיצד אפשר לשרוד, להתגבר. כיצד למרות הקושי והייסורים אפשר להשיג את הנצחיות כבר בעולמנו. לטענתו, הנצחיות מתבטאת באמצעות ההשקעה בילדים: "כי כל זמן שהעולם הזה יתקיים, נצחיות ישראל (היא) על ידי בניהם ובני בניהם…"
כאשר הילדים לומדים ומתפתחים יש התחדשות והתקדמות. רעיונות ממשיכים לנוע. העם היהודי יישאר חי וקיים. כשהילדים אינם לומדים ואינם מתפתחים, הגלגל עשוי להיעצר. ההתחדשות תיפסק ולא תהיה עוד התפתחות של רעיונות ותכנים המַפרים את הזהות והאמונה היהודית.
הדברים נכונים לא רק בקשר ליחסים בין הורים לילדיהם הביולוגים. "ולא על ידי הבנים הנולדים מאבותיהם בלבד" מעיר רבי קלונימוס קלמיש, "גם על ידי שמלמדין תורה (כל אחד מ)ישראל." ש"כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (סנהדרין יט).
כארבעים שנה לאחר שנפטר חכם ניסים חדאד, האדמו"ר מפיאסצנה שופך אור על ייחודיות הנהגתו. היהדות מאמינה בצעירים. יש להם הכוח לגלות את הנצחיות וההמשכיות בעולם הזה, זאת בתנאי שהם מתחברים לאותו תוכן פנימי הקושר אותם לכל הדורות. כשהצעירים מזניחים את לימודם, אפילו באופן זמני, הם עלולים להתפתות ולהימשך אל "העולם". הסכנה היא שבהדרגה הם יתרחקו מאותה משימה של התחדשות מתמדת וגילוי הנצחיות.
המחויבות הזאת להתחדשות היא כאמור לא רק של הורים לילדיהם. היא רלוונטית גם ביחס למי שאינו ילדם הביולוגי. כשחכם חדאד, הדיין המפורסם של ג'רבה, מחליף את הנער יעקב בעריכת הקניות הוא מעביר לנער ולסביבה מסר חד ועוצמתי – כשאנו עוזרים לנערים ונערות ללמוד, להתרכז בלימודם ולהתפתח, כשאנו מלמדים אותם שהלימוד שלהם חשוב לא פחות ואף יותר מזה שלנו, אנחנו דוחפים אותם לגלות את מלוא כוחותיהם. אנחנו מעודדים אותם להשקיע ולהתפתח, כדי להראות להוריהם, לעצמם ולעולם שאפשר לגלות נצחיות גם בתוך עולם סופי ומוגבל.
לכן כשחכם חדאד סחב את סל הקניות הוא לא הפחית מכבודו. ההפך הוא הנכון. הוא היה עסוק בלדאוג לחיי נצח לעצמו ולנו.
כשהיה הרב עובדיה יוסף נער צעיר הוא נעדר מן הלימודים בישיבת "פורת יוסף'", משום שאביו דרש ממנו לסייע לו בחנות. ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, חש בחסרונו של התלמיד המצטיין, ולאחר שבירר מדוע נעדר מהלימודים הגיע לחנות המשפחתית, הפשיל שרווליו ואמר לאב: "אם צריך עזרה בחנות אשאר אני לעזור. ביטול תורה שלי קטן מביטול תורה שלו."
חזי כהן, חכמה מקדם, עמ' 205.
