ה
רב חיים דוד הלוי הוזמן לעשות את חגי תשרי באחת הקהילות היהודיות בדרום אמריקה. בסיום תפילת יום הכיפורים עמד סמוך לארון הקודש והביע את רחשי ליבו, כשלפתע שמע את אחד המתפללים ניגש אל ארון הקודש, מנשק את הפרוכת ומתפלל אף הוא מעומקי ליבו. וכך אמר:
"ריבונו של עולם. ברור שאנחנו לא מתנהגים כמו שצריך, אבל אתה בטח יודע שאנחנו לא עושים זאת נגדך. ריבונו של עולם. אתה אשם, אנחנו לא אשמים. לקחת אותנו, זרקת אותנו בגלות הקשה הזו, ואי אפשר להתנהג כאן כמו יהודים. הרי אי אפשר לקיים כאן את כל המצוות. אז מה אתה רוצה שנעשה? תחזיר אותנו לארץ ישראל, ושמה נקיים את כל מה שכתוב בתורה."
לשמע המילים הפשוטות שיצאו מחדרי ליבו של היהודי הפשוט, התרגש הרב חיים דוד הלוי עד מאוד ואמר: "אילו נסעתי עד כאן רק בשביל לשמוע תפילה זכה זו, דיי."
עם סיום התפילה הציבורית ניגשים חלק מן המתפללים אל ארון הקודש ומביעים את אשר על ליבם במילים שלהם. כך נוהג הרב חיים דוד הלוי, וגם אותו אדם פשוט.
מדוע שובה תפילתו של אדם פשוט את ליבו של הרב? הלוא אותו אדם אינו עושה חשבון נפש ונוטל אחריות למעשיו, אינו אומר "אָשַמְנוּ" כנהוג ביום הכיפורים, אלא מטיל את האשמה על האל המותיר את עמו בגלות.
נדמה כי סודה של אותה תפילה אישית הוא האמונה הכנה העולה ממנה. לא התפילה הציבורית, שלבטח הייתה יפה ורבת משתתפים, היא שגרמה לרב חיים דוד הלוי להתרגש ביום הכיפורים. דווקא תפילתו הספונטנית של אדם פשוט שעומק אמונתו מאפשר לו להתלונן בפני אלוהים ואף להאשים אותו במצבו של עם ישראל, היא שהפכה את הנסיעה של הרב חיים דוד הלוי למשמעותית בעיניו.
לצד התפילה הציבורית המנוסחת והמוקפדת, נהגו יהודים לאורך הדורות לעמוד בפני האל בתפילה אישית ספונטנית. ראשון המתפללים היה אברהם אבינו שביקש רחמים על אנשי סדום, ובגמרא במסכת ברכות (טז ע"ב) מובאות תפילות אישיות רבות של חכמים, שנהגו להוסיף בסיומה של התפילה הקבועה שלהם.
כבר במקרא מצויה תופעת של דברי תלונה המופנים כלפי האל.
אברהם התלונן על חוסר הצדק שבהשמדת סדום, הנביאים ירמיהו וחבקוק התלוננו על הצלחת הרשעים, ובמזמורי תהלים יש כמה מזמורי ביקורת על החורבן.
ספר איוב מוקדש לתלונותיו של איוב על מר גורלו, ומן הספר ניכר שכל עוד אין מגיעים לכדי קללה המבטאת ניכור, תלונות כנות הנובעות מלב מר הן דבר ראוי.
