מדוע עזב הרב פרדס את משמר הכבוד שהכין לכבוד נציב העליון? וכיצד הגיב הנציב להיעדרותו?
ה
רב אליהו פרדס שימש כמנהל בית הספר לבנות בעיר העתיקה, והשקיע את ימיו ולילותיו בחינוך תלמידותיו. מלבד ניהול בית הספר עסק הרב פרדס בדבר אחד בלבד – טיפול מסור באביו המבוגר והחולה.
בכל בוקר עבר הרב פרדס אצל אביו בדרכו לבית הספר. היתה זו שעת קודש והוא לא הסכים לבטלה משום סיבה שהיא.
באחד הימים הודיע הנציב הבריטי העליון סר הרברט סמואל שיבקר בבית הספר. הכול התרגשו מן הביקור רם המעלה, וכמה ימים לפני הביקור כבר עסקו בהכנות. כשהגיע הבוקר המיועד מיהר הרב פרדס אל בית הספר כדי לוודא שהכול כשורה, ומפאת גודל המעמד שכח לבקר את אביו.
המנהל, המורים והתלמידים עמדו בפתח בית הספר והמתינו בהתרגשות לבואו של הנציב העליון ופמלייתו, אך לפתע נראתה פוסעת לעבר בית הספר דמות שחוחה. הרב פרדס נשא את עיניו אל הדמות, ומיד החוויר ורץ לקראתה:
"אבא, אתה מרגיש טוב?" הוא שאל.
ענה אביו: "באתי לברר אם אתה מרגיש טוב, שהרי לא הגעת אליי הבוקר."
הרב פרדס לא ידע מה לעשות: האם ללוות את אביו לביתו, או להמתין לנציב שעמד להגיע בכל רגע. אך במהרה החליט, ועזב את בית הספר עם אביו.
כעבור דקות מספר הגיע הנציב העליון וסקר את משמר הכבוד של התלמידים, אך במהרה חש בחסרונו של המנהל ושאל: "היכן המנהל?"
המורים השיבו במבוכה: "זו שעתו עם אביו."
כעבור כמה דקות שב הרב פרדס לבית הספר נבוך וניסה להתנצל בפני הנציב, אך הנציב העליון ניגש אליו וחיבקו בחמימות רבה:
"אשרינו שיש לנו יהודים כאלה שמכבדים כך את הוריהם."
שני דברים ממלאים את עולמו של הרב פרדס: העבודה שלו – ניהול בית הספר לבנות – תפקיד שמילא מתוך תחושת שליחות עמוקה, ומחויבותו למצוות כיבוד אב ואם – אחת מן המצוות המרכזיות בעשרת הדיברות.
בשגרה מצליח הרב פרדס למצוא איזון בין שליחותו לבין משפחותו, כאשר בכל בוקר הוא מבקר את אביו הזקן ודואג לכל צרכיו. אך מה יעשה כאשר שני אלו מתנגשים זה עם זה בביקורו של הנציב העליון הבריטי, והוא ניצב בפני הכרעה בין בית הספר לבין אביו?
הרב פרדס בוחר במצוות כיבוד אב ואם, ונעדר מביקורו של הנציב. מן הסתם היה הרב פרדס מלא ברגשות אשם על הפגיעה האפשרית בבית הספר בעקבות היעדרותו, אך תגובתו המפתיעה של הנציב מפוגגת את חששותיו: אף הנציב רואה בכיבוד אב ואם ערך עליון.
במקומות רבים העירו חכמים שכיבוד הורים היא אחת המצוות הקשות ביותר. המחויבות העמוקה של הילדים להורים לעולם אינה מספיקה וכרוכה במורכבות רגשית עמוקה.
בסיפור "מוטל בן פייסי החזן" מאת שלום עליכם, הגיבור הילד שהתייתם מהוריו אומר: "אַשְׁרַי יתום אני".
זוהי פרפרזה על דברי רבי יוחנן בתלמוד (קידושין, דף לא ע"ב) שהתייתם מאביו לפני לידתו ומאימו עם לידתו, והוא מתאר את הקושי העצום של מצוות כיבוד אב ואם.
מערכת היחסים בין אדם להוריו ממשיכה גם לאחר פטירתם. לירון תאני הופך לאבא ומגיע להבנה חדשה של הביטוי "אַשְׁרַי יתום אני".
הרב רחמים חויתא הכוהן לומד תורה בלילות אך אביו דואג לו ואינו מצליח להירדם. האם יפסיק הרב את לימודיו או יתעלם מחששותיו של אביו? כיצד פתר את המצב? ראו בסיפור כיבוד הורים.
