הצגת הפורים של הבן איש חי. מדוע רב גדול בתורה עושה סטנד-אפ בבית הכנסת? מה תפקידו של הצחוק בחיים? סיפור משעשע עם מסר רציני
ב
כל חג פורים לאחר קריאת מגילת אסתר נשא חכם יוסף חיים (המכונה הבן איש חי) דרשה על מגילת אסתר.
ואולם הדרשה לא הייתה כשאר הדרשות.
כשהוא עוטה ארשת פנים רצינית, הוא בחר בכל פעם סצנה אחרת מן המגילה והציג אותה בהתלהבות עד שהקהל התגלגל מצחוק. פעם אחת הציג הבן איש חי את המן שנאלץ להלביש את מרדכי היהודי בבגדי מלכות. הוא הדגים לכל באי בית הכנסת כיצד מרדכי מותח את ידיו לצדדים כמו ילד קטן ומקשה על המן להלבישו. ההצגה הייתה משעשעת וסחטה גלי צחוק מן הקהל.
כשסיים את הדרשה שאלו אותו "כיצד רב גדול ורציני כמוך עסוק בלהצחיק?!"
על כך השיב חכם יוסף חיים "רק בכוחו של הצחוק להביס את הרוע, למחות את עמלק."
בתרבות היהודית מסמל עמלק את הרוע המוחלט בעקבות הסיפור בתורה על אודות התקפת הפתע של עמלק על בני ישראל כשיצאו ממצרים. סמל זה התעצם מזיהויו של המן (במגילת אסתר) – שציווה להשמיד את כל היהודים – כצאצא של עמלק.
ברבות הימים הפך המונח "עמלק" למילה נרדפת לרוע, שהתורה מצווה להיאבק בו. אולם כיצד יש להתמודד עם הרוע? כיצד ניתן להכריע אותו?
בני אדם נוטים להפעיל כוח אל מול כוח; להרים צעקה אל מול עוול; להיאבק ברוע במלוא העוצמה מתוך ניסיון להכריעו. פעמים הזעקה משפיעה ומנפצת את הרוע, אך פעמים דווקא הפעלת כוח מעצימה אותו.
נדמה כי חכם יוסף חיים (הבן איש חי) מבקש להציע דרך אחרת שבכוחה למוסס את הרוע ולהתיש את כוחו – הצחוק. לעיתים דווקא היכולת לחבר פרודיה שנונה או לצייר קריקטורה חדה ונוקבת – מצליחה יותר. כשאדם מצליח להמחיש עד כמה הרוע הוא מגוחך – הרי שהוא מתפוגג מאליו. זהו כוחו של הסטיריקן החושף את עומק הדברים וממוטט את הרוע אבל מתוך חיוך.
הרב יוסף חיים מבקש להניח את הצחוק במוקד חג הפורים וללמדנו את חוכמת הצחוק. הצוחק במלוא הגרון אל מול הרוע מחליש אותו מבפנים, מפורר אותו, יוצר סדקים בשריון המצוחצח שלו ואולי אף מפיג את הפחד מפניו.
צחוק מרפא
הרב, מותר לי להיות מצחיק?
—
את השאלה הזו מעולם לא שאלתי, אבל היא קיננה, ועוד איך קיננה.
בכל פעם שקראתי את הפסוק מתהלים שמשבח את האיש אשר לא ישב במושב לצים, הבטן שלי התכווצה. כששמעתי את המדרש שמדבר על כך שעמלק, האויב הגדול של עם ישראל, הוא "שורש הליצנות בעולם", תהיתי אם ההומור שלי הוא חטא.
המפגש הראשון שלי עם הומור היה בשינון אינטנסיבי של בדיחות.
הייתה לי מחברת שהייתה מוקדשת לנושא, וזכרתי כמעט את כולה בעל פה. איפה שהוא בין כיתה ז ל-ח התחלתי לכתוב גם בעצמי: בדיחות קצרות (ותפלות יש לציין), כתבות בעיתון מחזור, כתבתי לטקס ה"הכתרה" בפורים, ולימים גם הומורסקות ארוכות שברוח הזמן הפכו לציוץ שלא עובר את 140 התווים.
ההומור היה חזק ממני.
גם במחיר של הוצאה מהכיתה, גם במחיר של השעיה וגם במחיר של שבת בצבא.
אם הבדיחה הייתה טובה בעיניי – יחידת ההומור בראש שלי העבירה פקודות ישירות לפה שלי במסלול עוקף מוח.
ובכל הזמן הזה, אני תוהה אם אני הוא הליצן שממושבו צריכים להתרחק.
והאם בכל בדיחה שאני מספר – אני עובר על מצוות התורה, אותן המצוות שעליהן אני מקפיד.
ואולי, זה גרוע מכך – כי אני מחטיא גם אחרים.
מן הצד השני, לא יכולתי שלא לתהות: מה הקשר בין עמלק לבין ליצנות?
אלא אם כן היה מדובר בעם של סטנדאפיסטים שתכננו להרוג את ישראל מצחוק.
—
עצרו.
קחו נשימה ותמשיכו לקרוא למרות שזה יישמע בהתחלה כמו דבר תורה.
ת'כלס זה כן, אבל אני חושב שזה נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו.
—
ואז יום אחד, פתחתי בישיבה ספר שהאיר את עיניי.
הליצנות שמזהירים מפניה – היא לא הומור. והליצן, הוא לא בהכרח אדם מצחיק.
אז מהי ליצנות? ומה הקשר בינה לבין עמלק? ואיפה זה מתחבר אלינו?
עמלק נלחם בעם ישראל שהיה בשיאו.
בדיוק כשהוא יצא ממצרים, ים סוף נקרע עבורו וכ-ו-ל-ם שקשקו.
המְפרשׁים המשילו את עם ישראל לאמבטיה רותחת שאיש לא העז לקפוץ לתוכה, ואז בא עמלק, קפץ פנימה וקירר אותה בשביל כולם.
הליצן המוקצה, האסור הוא מי שאין בעיניו שום דבר קדוש וכל המטרה שלו היא להוציא את הרוח מהמִפרשׂים. אין ערכים, אין משהו ששווה לחיות בשבילו ואין דבר ששווה למות למענו. הכול הבל.
ההומור הוא כלי המלחמה של הליצן, כי ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות.
אני לא אשכח איך באחת התחנות שעברתי בצבא, כינס המ"פ את כל חיילי הקורס ובאמצע נאום חוצב להבות נפלט לו: "לא אכפת לי לסגור איתכם שבתים וחגות".
כל הנאום שהוא בנה – ירד לטמיון. כל המסר שהוא ניסה להעביר – מת.
—
ואיפה כל זה פוגש אותי היום?
קודם כול, אני חי בשלום עם ההומור שלי.
מאידך, אני יודע שיש לו גבולות. יש דברים "קדושים" בעיניי. יש נושאים שלא אצחק עליהם, לא אפגע באנשים. גם אם הבדיחה אדירה, לא אנבל את המקלדת ועוד.
ולמה אני כותב לכם את כל זה?
ראשית, כי אולי יש אנשים שעדיין חווים את אותם כאבי בטן בכל פעם שהם מספרים בדיחה.
ושנית, כי אני יכול להבין למה הליצנות רעה.
כי בעיניי, להומור שלנו כן צריך להיות גבול. ולתפיסתי, ההומור לא קדוש והבדיחה לא תמיד מקדשת את האמצעים. כי לפעמים מסלול עוקף מוח הוא מסלול ישיר לפגיעה בלב.
וזו הייתה אבן כבדה שירדה לי מהלב.
חוש הומור חשוב בכל תקשורת בין-אישית, והוא כלי חשוב בהוראה. על האמורא רבה מסופר שהיה פותח כל שיעור בבדיחה.
(בבלי, פסחים, קי"ז עמוד א)
על סיפורים בהם דיברו חכמים בשבת הצחוק וההומור ראו בסיפור משהו רציני על חוש הומור.
צחוק עשה לי אלוהים/ רבקה מרים
שרה עקרה הייתה מפני שלא ידעה לצחוק.אחרי גבו הרחב של אברהם נמשכה והלכה, והוא נמשך והלך אחרי גבו הרחב של הציווי. והציווי צלול הוא וישר, חסר פניות, אין בו אובדן-שיווי-משקל – ומכאן שאין בו גם צחוק. אין בו אובדן-שיווי-משקל – ומכאן שאין בו גם טלטלה, פריצת גבולין, שרק ממנה נובעת יכולת ההולדה.שרה ואברהם התקשו להוליד. פסל ומסכה הסירו מעל עצמם, ועם הפסל והמסכה הוסר מעימם, אולי, גם המשחק. והמשחק, השחוק, הצחוק, שמתוכם נובעות האהבה והמיניות, הם המקלקלים את השורה.ורק מתוך קלקול השורה ניתן להוליד יש חדש לעולם.כדי להביא ילד, היה עליהם ללמוד לצחוק.אולי לשם כך היה עליהם ללבוש מסכה, לשחק בתפקידי אח ואחות לפני פרעה, עד שלאט, מתוך המשחק, יתעורר בהם השחוק מחדש. ואולי דרך הגר וישמעאל בנה, שנולד עם יכולת לצחק, יגאה בהם הצחוק עוד. בהדרכה יגביר הצחוק נוכחותו ביניהם ויקרום דמות, עד שיבוא עימם כשותף מלא למפגש עם המלאכים, אותו המפגש המבשר את הולדת בנם.הוא הבן שהציווי והצחוק בלולים בשמו: יצחק.
בתוך: ר' רביצקי (עורכת), קוראות מבראשית: נשים ישראליות כותבות על נשות ספר בראשית, הוצאת משכל, תל אביב 2002, רבקה מרים, עמ' 139-138.
