מ
תפללים רבים התקבצו בבית הכנסת "שערי רחמים" שבנחלאות בבוקר יום השבת, וקודם לקריאת התורה החל השמש למכור את העליות לתורה במכירה פומבית.
כשהגיע השמש לעלייה השניה, שבה עולים הלוויים לתורה, הציע מתפלל עני סכום כסף קטן, אך מתפלל אחר הציע מייד סכום כסף גדול יותר.
שוב הציע המתפלל העני סכום כסף גבוה במעט, ושוב העלה מתפלל אחר את המחיר. בפעם השלישית שבה ניסה המתפלל להציע סכום כסף גבוה יותר ולא זכה בעלייה, הבין שכבר לא יזכה בה, ופרץ בבכי.
נבוכו כל המתפללים והמכירה נעצרה. הרב עזרא ציון מלמד עלה מייד אל הבמה ואמר: "אחים יקרים: הייתכן שיש מי שרוצה לעלות לתורה ואינו יכול רק משום שידו אינה משגת? אם כך, מעתה מכירת העליות לתורה בטלה! כל מי שירצה יבוא ויעלה!"
בתי כנסת רבים מממנים את הניהול השוטף של בית הכנסת באמצעות מכירת העליות לתורה לכל המרבה במחיר. קניית העלייה נתפסת כתרומה לקהילה, ועל כן הנטייה היא דווקא להעצים את חשיבותה של מכירת העליות, ולשאוף להגדיל את ההכנסות. אך לא זו דרכו של הרב עזרא ציון מלמד, שחש שמכירת העליות גורמת עוול למתפללים העניים, החפצים גם הם לעלות לתורה, אך אינם יכולים להרשות זאת לעצמם.
מבכיו של המתפלל העני למד הרב מלמד על מצוקתו של המתפלל ועד כמה גדולה כמיהתו לעלות לתורה. בכיו של המתפלל מביא את הרב מלמד להנהיג תקנות חדשות בבית הכנסת, ולהותיר את הפערים החברתיים והכלכליים מחוץ לכותלי בית הכנסת.
באחת השבתות, לאחר שהקריאה בתורה הסתיימה וספרי התורה כבר הושבו אל ארון הקודש, גילה הרב מלמד שאחד הילדים לא הספיק לעלות לתורה. בשבת שלאחריה הפתיע הרב מלמד את הילד והעלה אותו לתורה, בניגוד למנהג המקובל שלא להעלות לתורה ילדים שעדיין לא מלאו להם שלוש עשרה שנה. ראו בסיפור הילד שלא הספיק.
הרב עזרא ציון מלמד ראה בעלייה לתורה מעשה חשוב וביקש לאפשר לכל בני הקהילה לעשות זאת. על כן ניתק את הקשר בין הזכות לעלות לתורה לבין היכולת הכלכלית.
כדי לעשות זאת ניהל כרטסת של תאריכים מיוחדים לכל אחד מהמתפללים (בעיקר אזכרות ובר מצוות).
מכיוון שההתאמה בין הלוח העברי ללועזי היא מורכבת, הוא הכין 14 לוחות שנה שונים והשתמש בכל שנה בלוח אחר. המודל שיצר התקבל בהתלהבות והופעל בבתי כנסת שונים ברחבי ירושלים.
מבוסס על: יאיר כהן צמח, הרב פרופסור עזרא ציון מלמד, "בין תלמיד חכם פרסי לחוקר מקרא ותלמוד, בין מזרח למערב", עבודת מוסמך, עמ' 137.
