ה

רב שלום הכהן, רבה של זרזיס שבתוניסיה, ביקר בחנותו של אחד החנוונים. את מוחו הקודח הטרידה השאלה כיצד יוכל לסייע עוד לעניי הקהילה. לפתע נכנס קונה וביקש לקנות שמן.
באותם הימים לא היו מוכרים שמן בבקבוקים. הקונה היה מגיע עם צלוחית מהבית, והמוכר היה ממלא אותה לפי בקשתו.
נקב הקונה בכמות השמן שרצה, המוכר מילא את כלי המדידה ומזג, אולם הקונה שמיהר לדרכו ביקש ממנו לסיים, אף שהיה זכאי למעט טיפות שעוד נותרו בכלי. סיים המוכר את המזיגה, ואת הטיפות המעטות שנותרו בכלי המדידה מזג בחזרה לחבית.
לאחר כמה דקות חזר הסיפור על עצמו. שוב הגיע קונה שמיהר לדרכו, והטיפות שנותרו בכלי המדידה שבו גם הן לחבית.
לפתע צץ במוחו של חכם שלום הכהן רעיון.
"האם זו תופעה שכיחה?" שאל את המוכר, והוא השיב: "אכן. אנשים ממהרים לביתם, ומוותרים על הטיפות האחרונות שבכלי, שכן מדובר בדבר חסר ערך."
הציע חכם שלום: "אם כך, יש לי רעיון. אשים בחנותך כלי לצדקה, ואת הטיפות האחרונות שהקונה מוותר עליהן תמזוג לכלי, וכך אאסוף שמן לעניים." תהה המוכר: "והרי מדובר בטיפות בודדות," השיב לו הרב: "טיפה ועוד טיפה."
חכם שלום יצא לביתו והביא עימו כמה קנקנים, הוא הסתובב בין החנויות וביקש לשתף את כל החנוונים במצווה, ואלה הסכימו בשמחה. ובכל יום שישי היה הרב שלום עובר בין החנויות, אוסף את הקנקנים ומחלק את השמן לעניים.