ב
כל שנה, בחג הסוכות, נהג הרב מרדכי אליהו לבקר את רבו, הרב צדקה חוצין. שנה אחת הגיע לסוכתו בשעת צוהריים כשהרב חוצין נמנם.
לפני כניסתו אל הסוכה ניגש השמש אל הרב חוצין והודיע לו: "ג'א! ג'א!" (כלומר: "בא! בא!") הרב חוצין התעורר, קפץ משמחה ושאל: "המשיח הגיע?"
השיב לו השמש: "לא, הרב מרדכי אליהו הגיע."
הניד הרב צדקה בידו לאות אכזבה ואמר: "אהה, חשבתי שהמשיח בא. בוא יא-אבני…"
תמונת ההתעוררות של הרב משנתו היא ביטוי סמלי לצורך להתעורר מן היומיומי ולצפות לשינוי משמעותי.
השאלה האינטואיטיבית "המשיח הגיע?" מלמדת שהתקווה לגאולה טמונה עמוק בליבו של הרב צדקה חוצין, ולכן זו המחשבה הראשונה שעולה בדעתו מיד כשהוא מתעורר משנתו.
את הסיפור סיפר תלמידו הרב מרדכי אליהו. תגובת רבו אינה מאכזבת אותו אלא מציינת דווקא רגע משמעותי בעיניו, שבו הוא לומד כיצד יש לשאוף לגאולה בכל עת.
הציפייה היהודית העמוקה והקבועה למשיח מבטאת חוסר הסכמה לקבל את המציאות כקבועה ונצחית, ויש בה כמיהה לעולם מתוקן, רוחני וגבוה יותר.
הרב צדקה חוצין ציפה למשיח בכל עת ודיבר על כך רבות. ראו בסיפור חושבים בקטן.
חכמים תיקנו תפילה על המשיח. הם קבעו אותה בתפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה) הנאמרת שלוש פעמים בכל יום, כדי להטמיע בלב המתפללים את הציפייה לגאולה.
וזאת לשון הברכה:
"אֶת צֶֽמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִֽיחַ, וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישֽׁוּעָתֶֽךָ, כִּי לִֽישׁוּעָֽתְךָ קִוִּֽינוּ כָּל־הַיּוֹם: בָּרוּךְ אַתָּה ה', מַצְמִֽיחַ קֶֽרֶן יְשׁוּעָה"
