פ רחה (פלורה) ששון, הייתה אשת עסקים ופילנטרופית, אך גם תלמידת חכמים ויודעת ספר שהעמיקה בספרות התלמוד וההלכה. כשנשאלה מה דעתה הויכוח שהתחולל על לימוד תורה לנשים בתקופתה השיבה: "אני יותר מודאגת ממה שהנשים אינן לומדות מאשר ממה שהן לומדות"
פרחה (פלורה) ששון שחיה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הייתה אשה יוצאת דופן: מעבר להיותה אשת עסקים מצליחה, דבר חריג בזמנה, היא הייתה גם פעילת ציבור בולטת בעולם היהודי. אך מפתיע מכל הוא עיסוקה הנרחב בתורה: היא כתבה מאמרים תורניים, ואף התכתבה עם גדולי תורה. ייחודיותה של פרחה ששון בולטת על רקע הזמן שבו חיה: לאורך ההיסטוריה היהודית נשים מעטות מאוד למדו תורה, ורק בתחילת המאה העשרים החלו לצוץ ניצנים של לימוד תורה ממוסד ומסודר לנשים. כך למשל, הרבנית שרה שנירר הקימה ב-1918 את תנועת "בית יעקב" שכללה בתי ספר לבנות חרדיות, וזכתה ליחס מעורב מהקהילה על יוזמה זו.
בדבריה השנונים הביעה פרחה ששון את חששה מן העובדה שישנם תחומים בלימוד התורה שלנשים אין בהן דריסת רגל. פרחה, שהכירה את התורה על כל חלקיה, הבינה היטב שבורות משמע אינה רק חוסר ידע; היא מרחיקה את הנשים מן המגע עם התורה ומתחושת השותפות בה.
משפחת ששון שימשה דוגמה לשמירת המסורת היהודית לצד השתלבות בעולם המודרני. אבי המשפחה המייסד, דוד ששון, ברח מעיראק להודו והקים שם אימפריה כלכלית. הוא הקפיד שמפעליו ישבתו מעבודה גם בשבת וזאת בנוסף ליום המנוחה הרשמי ביום ראשון, דבר שפגע משמעותית בהכנסותיו. ששון הסביר את צעדו כך: "מי שלא ירוויח בשישה ימים – לא יצליח גם בחמישה!"
לאורך הדורות נתפס לימוד התורה כעניין גברי. רוב לומדי התורה היו גברים, ואילו הנשים פעלו לרוב במרחב הביתי. גם כשהוקמו בתי ספר לנשים לא למדו בהם גמרא. עם זאת, תמיד היו נשים שעלה בידן ללמוד תורה בעמקות חריפה ובידענות גדולה. במסורת המזרחית-ספרדית נזכרו נשים שנודעו בלימוד תורה ואף הייתה ראשת ישיבה בכורדיסטאן – התנאית אסנת ברזאני. בדרך כלל היה החינוך לנשים פרקטי והאישה חונכה לשמש אם ורעיה, אך נשים שנפשן חשקה בתורה זכו ליחס מכבד. כך, הרבנית שמחה צדקה בירושלים, הפייטנית פריחא במרוקו וכן פרחה ששון שגדלה בהודו בבית עיראקי ועברה לאנגליה. נשים לומדות תורה נזכרו בדרשות שנשאו חכמים בקהילות המזרח, כתופעה חיובית המעוררת שיח על מקומה הראוי של האישה במרחבי הלימוד, אם כי התופעה הייתה חריגה.
