ה
רב בן ציון חי עוזיאל היה אומר:
"ביקורת יש לומר רק למי שיאהב אותך גם לאחר שתאמר אותה."
ביקורת היא דבר חשוב מאין כמוהו: ללא ביקורת יישאר העולם כמות שהוא, והדרוש תיקון לא יזכה לכך. אף התורה מצווה על האדם להוכיח את הקרובים אליו על טעויותיהם. ואולם הביקורת היא מלאכה מסובכת ביותר, וכאשר היא נעשית בדרך שגויה, היא עלולה לגרום נזק ולהוליך לחיכוך ולמריבה.
הראשון לציון הרב בן ציון חי עוזיאל מלמד שהקריטריון לאמירת ביקורת הוא מערכת היחסים שתהיה לאחר אמירתה.
הנחיה זו מחייבת את המבקר לבחון למי לומר ביקורת ומתי. עליו לבחור בעיתוי ראוי, לברור את מילותיו ולומר אותן באינטונציה הנכונה, וכל זאת מתוך מחשבה על מערכת היחסים שלו עם האדם שאותו הוא מבקר. אם נגיע למסקנה שהביקורת שנאמר תביא לכך שהאדם שאותו אנו מבקרים לא יאהב אותנו לאחר שנבקר אותו, השתיקה עדיפה על הביקורת.
חכם יוסף חיים (בן איש חי) הסביר שאנשי סדום נהגו באלימות באורחיהם כדי להרתיע עוברי אורח מכניסה לעירם. כך הם ביקשו ליצור עיר סגורה למבקרים ולביקורת. זהו החטא החמור שהביא לחורבנה של סדום – יצירת חֶברה החיה בבועה שאינה מאפשרת ביקורת. חברה כזאת לעולם לא תוכל לשנות את דרכיה ולתקן את הדרוש תיקון.
הרב דוד שלוש טוען שאם יש לך מה לומר חובה עליך לדבר. ראו בסיפור חובת הדיבור.
מולא שלמה באבא ג’אן פינחסוף מבוכרה היה אומר “אם אדבר – תצרובנה שפתיי, ואם לא אדבר – יצרוב ליבי.” ראו בסיפור לא לשמור דברים בבטן.
