ב
אחד מימי חג הסוכות צעד לו רבי אפרים אנקוואה בדרכו לתפילת שחרית בישיבת המקובלים "אוהל רחל" שבירושלים, כשבידו לולב המקושט בחוטים צבעוניים, כמנהג יהודי מרוקו.
פגש אותו אחד מאדמו"רי ירושלים וקרא לעברו: "חְצִיצֵה, חְצִיצֵה" במבטא יידישאי, כאומר: לולבך פסול, שכן אסור לקשטו בחוטים שאינם עשויים מן הלולב עצמו.
שמע זאת הרב אנקוואה והשיב לו במבטא מרוקאי: "כבודו! הרי זאת משנה מפורשת במסכת סוכה 'מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב'."
חייך האדמו"ר, חייך הרב אנקוואה – וכל אחד פנה לדרכו…
המפגש ברחובה של ירושלים בין הרב לאדמו"ר משקף מפגש בין שתי מסורות וממחיש היטב את קיבוץ הגלויות.
על הפסוק "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב) דרשו חכמים בתלמוד (נזיר, ב' ב ח') "זה אלי ואנוהו – אנאה לפניו במצות, אעשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה." מנהג קדום זה של קישוט הלולבים בחוטים צבעוניים מופיע כבר במשנה, וכך נהגו יהודים רבים לאורך הדורות, וכך גם נוהגים יהודי מרוקו עד עצם היום הזה.
ואולם כבר מימי קדם עורר המנהג התנגדות, ויש שסברו שאין לעטר את הלולב בדבר שאינו עשוי מחלקי הלולב עצמו, וכי כל תוספת ללולב היא חציצה (ובלשון האדמו"ר "חְצִיצֵה").
הרב אנקוואה ממשיך את דרכם של יהודי מרוקו, ולעומתו אוחז האדמו"ר בדרכם של הפוסלים לולב מקושט. בשיחה קצרה המלווה בחיוך מציג כל אחד מהם את עמדתו. דומה שהרב אנקוואה אינו חש מותקף מדברי האדמו"ר ואינו משיב בתקיפות אלא בפשטות ובנינוחות, מתוך ביטחון רב במנהג אבותיו. הוא מסתפק בציטוט מן המשנה המספר על בני ירושלים הקדמונים, ומראה כיצד מסורת זו מתממשת בבני ירושלים החדשים. ייתכן שבכך הוא מבקש לומר שזהו המנהג הרצוי לכל בני ירושלים בעת הזאת, ואולי אף על האדמו"ר לנהוג כך.
בסיומה של השיחה נותרים הרב והאדמו"ר במחלוקת וכל אחד ממשיך בדרכו הן במובן הממשי והן במובן המטאפורי. כל אחד מהם נותר בדעתו וממשיך לאחוז במנהג אבותיו, ותמונת קיבוץ הגלויות מתגלה כפסיפס עשיר ומורכב.
במסורת היהודית יש שתי גישות לתופעת המחלוקת. יש מקורות שמהם עולה שהמחלוקת אינה מצב אידיאלי, והיא נובעת מרשלנות ומחולשה. לפי גישה זו, השאיפה היא להגיע להכרעה בכל מחלוקת. לעומת זאת, ממקורות אחרים עולה שהמחלוקת היא המצב הטבעי ואף האידיאלי.
כיצד פתר הרדב"ז מחלוקת בין הספרדים למוסתערבים במצרים? ראו בסיפור אמת או שלום.
