בקרב פוסקים ספרדים במאות ה-19 וה-20 רווחה תפיסה שייחסה חשיבות עליונה לחיזוק הקהילה ולהעמקת האחדות והערבות ההדדית. לשם כך נהגו להקל בהלכה ולאפשר לציבור הרחב להתאחד סביב ההלכה והמסורת. תופעה זו קשורה באופן עמוק לתופעת המסורתיות והמסורתיים הנפוצה בארצות המזרח. כך למשל, הרב יוסף משאש סירב לאפשר כשרות נפרדת ומובחרת בקהילתו באלג'יריה לצד הכשרות הרגילה מחשש שייווצרו קהילות נפרדות שאינן אוכלות זו אצל זו (מים חיים, א, קמג). פוסק אחר, הרב יוסף חיים מעיראק, תיאר בדרשתו את תפקידו של הרב כמי שצריך להפחית את עוצמת המתח בין המסורתיים לאנשי ההלכה (עוד יוסף חי, פנחס, עמ' 594, ד"ה "השיב"). דוגמה נוספת היא ההסכמה לאפשר למחללי שבת בציבור לעלות לתורה – הֶתֵר שהיה נפוץ בארצות המגרב ובמקומות נוספים ברחבי העולם היהודי. הרצון לשמור על הקהילה מאוחדת ובעלת זהות יהודית היה כה עז עד שהביא את הרב יוסף גנאסיא להקים מניין מיוחד בשבת ל… מחללי שבת.

עם הכיבוש הצרפתי הגיעה המודרנה לאלג'יריה. הרב משאש מבטא יחס כפול כלפי התופעה ומדגיש גם את חסרונותיה, למשל, הוא רואה בתרבות השפע גם בעיה רוחנית.
"מיום ביאת הצרפתים לעירנו התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים, מאן דקרי לה תקופה יפה לא משתבש, ומאן דקרי לה רעה לא משתבש [מי שקורא לה 'תקופה יפה – לא טועה', ומי שקורא לה 'רעה' – לא טועה]. כי השלווה וההשקט גברו בארץ ואך המנוחה והמרגעה שהחיה בלב לשמוח כל אחד בחלקו אם טוב ואם רע חלפה כליל. כי רבו המותרות לכל צרכי האדם, בכסות ובפרנסה ובמדור ובכל כלי תשמישו… ונלוו עמהם הקנאה והתחרות והתאווה לעלות במעלות העושר והתענוג…"

(הרב יוסף משאש, אוצר המכתבים, חלק א, סימן ריב).