מ

עשה באדם שבמשך שנים רבות שימש כתוקע בשופר בבית הכנסת בראש השנה באחת מערי טורקיה. ברבות הימים, לצערה של הקהילה, המיר האיש את דתו והצטרף לתזמורת המלכותית.
באחד הימים התרברב התוקע בפני חבריו לתזמורת כי הוא מיטיב לנגן בקרן של איל, והללו הפצירו בו לנגן בפניהם.
הביא האיש שופר והחל לתקוע בקול גדול: "תקיעה" ו"שברים", אך בהגיעו אל ה"תרועה" כשל ולא הצליח להוציא קול מן השופר.
שוב ושוב ניסה התוקע להריע "תרועה" בשופרו, ולמרות ניסיונו הרב כתוקע בבית הכנסת – לא הצליח.
כאשר שב לביתו ניסה שוב להפיק את צלילי ה"תרועה", אך כל ניסיונותיו כשלו. נמס ליבו של התוקע בקרבו, ואמר לעצמו: לא אשקוט ולא אנוח עד כי אדע מדוע איני מצליח להריע "תרועה".
ניגש התוקע אל הרב אברהם היכיני, וביקש לדעת מה זה ועל מה זה.
הקשיב הרב לדבריו, ובסוף הדברים ציטט פסוק מתהלים: "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה …" (פט טז).
הסביר הרב שהפסוק משבח דווקא את "העם יודעי תרועה" ולא את יודעי תקיעה או שברים. "סגולת התרועה," הסביר, "ניתנה לעם ישראל בלבד. ה"תרועה" מעוררת רחמים יותר מכל הצלילים האחרים, ה"תקיעה" מסמלת את אברהם אבינו, שהיה אביו של יצחק, אך גם של ישמעאל; ה"שברים" מסמלים את יצחק, שהוא אבי יעקב, אך גם אביו של עשו. לעומת זאת ה"תרועה" היא מידתו של יעקב, שכל בניו הם חלק מעם ישראל."
פנה אליו הרב ושאלו: "עתה תוכל להבין מדוע לאחר שהחלפת את עמך בעם אחר הצלחת לתקוע את ה'תקיעה' וה'שברים', אך כשלת ב'תרועה'?"
לשמע הדברים השפיל התוקע את ראשו ודמעות עלו בעיניו.