ב
שעת לילה מאוחרת פתח הנער רחמים חויתא הכהן את דלת הבית ופסע על קצות בהונותיו אל חדרו. הנער רחמים, שלימים יכהן כרבה הראשי של ג'רבה, הצטרף זה עתה לקבוצת חברים שנהגה ללמוד תורה עד שעת לילה מאוחרת, ולא רצה להעיר את בני הבית הישנים. הוא הופתע מאוד לראות שאביו יושב וממתין לו.
"בבא (אבא) מה מעשיך? מדוע לא הלכת לישון?" שאל הבן.
השיב לו אביו: "לא יכולתי לישון עד שאראה שחזרת בשלום."
גם למחרת הלך הנער רחמים לבית המדרש, אך הפעם שב בשעה מוקדמת.
האב תמה: "יא-אבני, מדוע שבת היום מוקדם?"
השיב הבן: "סיימנו היום את הלימוד בשעה מוקדמת."
לאחר ארוחת הערב הלכו האב והבן, כל אחד לחדרו לשנת הלילה. אך לאחר שעה קלה יצא רחמים מחדרו, ולאחר שווידא שאביו נרדם, הלך אל בית המדרש להמשיך בלימודו.
הנער רחמים חויתא הכהן נקלע לקונפליקט: חשקה נפשו בתורה ולכן הצטרף לקבוצת הלומדים הגבוהה הלומדת בלילות, אך החזרה המאוחרת מבית המדרש מדאיגה את אביו שאינו מצליח להירדם; אם יוותר הנער על הלימוד עם החבורה יצטער אף אביו הרוצה שבנו יתקדם בלימודו, ואם ימשיך ללמוד, הוא עלול לפגוע בבריאותו של אביו שאינו ישן דיו.
על הקונפליקט הזה מתגבר הרב רחמים חויתא הכהן בדרך יצירתית: הוא שב ויוצא מן הבית לאחר שאביו נרדם. כך ישן האב את שנת הלילה, והבן לומד והופך לתלמיד חכם גדול.
ברדת החשֵכה הולך העולם ושובת מעמל יומו, ודממת הלילה משתררת. כך הופך הלילה לזמן של התבוננות, של שיח אדם עם אלוהיו.
ביטאו זאת יפה חז"ל בדבריהם בגמרא במסכת חגיגה (יב ע"ב): "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה – הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר 'יומם יצוה ה' חסדו', ומה טעם יומם יצוה ה' חסדו – משום 'ובלילה שירה עמי.'"
