איראן

קהילה יהודית קדומה המיוחסת לגלות ישראל בידי סנחריב מלך אשור במאה השמינית לפני הספירה. הקהילה נזכרת במגילת אסתר, כשסכנת השמדה איימה על יהודי שושן הבירה – כמו על כל יהודי ממלכת פרס – ואסתר ומרדכי פעלו להצלתם, אירוע המצוין בחג הפורים. בשנת 538 לפנה"ס הכריז כורש מלך האימפריה הפרסית שיהודי הממלכה רשאים לשוב לארץ ישראל ולבנות את המקדש ואף סייע להם בכספי הממלכה. נכדו, דריווש, קידם את בניית המקדש, ויהודים רבים עלו לארץ ישראל. עם זאת, רבים נותרו בפרס וקיימו שם חיי קהילה שלווים.
ההיסטוריה של יהודי איראן ספוגה באירועי רדיפה, פרעות, המרות דת כפויות ומעשי טבח ומוות שעשו הסאסנים, המונגולים והמוסלמים.
הכיבוש המוסלמי במאה השביעית לספירה הביא עימו הרעה במצב היהודים. יהודי פרס סבלו מחוקים מפלים. הם הוגדרו "בני חסות" ושילמו את מס הג'זיה, שהקנה להם ביטחון חלקי ואוטונומיה דתית מוגבלת. לאורך הדורות, ובמיוחד עם עליית הזרם השיעי לשלטון במאה ה-16, פגעו השלטונות והתושבים בקהילות היהודיות וכפו עליהן ועל רבניהן להתאסלם תוך איום על חייהם.
חלק מבני הקהילות התאסלמו בעל כורחם, חלקם ברחו לבוכרה ולאפגניסטאן, וחלקם סירבו ונטבחו. פרשת אנוסי משהד היא אחד המקרים הידועים והקשים ביותר שעברו על יהודי פרד: בשנת 1839 הוכרחו כל יהודי העיר משהד להתאסלם. רבים נרצחו, ורבים אחרים שמרו על זהותם היהודית בסתר וחיו כאנוסים עד המאה העשרים – אז שבו ליהדותם באופן רשמי. במאה ה-19 הוטב מעט מצבם בעקבות התערבות חיצונית של בריטניה ושל פעילים יהודים, בהם הברון רוטשילד וארגון כי"ח (כל ישראל חברים – אליאנס).
יהדות פרס אינה הומוגנית. היא התפרסה על פני מרחבים גדולים ונחלקה לקהילות רבות, שלעיתים היו מנותקות זו מזו. מסיבה זו לא הייתה ליהדות זו הנהגה מרכזית אלא רק הנהגות מקומיות.
בראש כל קהילה עמדה מנהיגות כפולה: הרב, או בכינויו ה"מוּלָא", היה המנהיג הדתי ושימש כשוחט, דיין ומורה. המנהיג הציבורי היה אחד מעשירי הקהילה והוא ייצג את הקהילה בפני השלטונות.
המרכז הקהילתי החשוב היה בית הכנסת, שלעיתים שימש גם כמרכז חינוכי – מכתאב כ'אנה או מוּלָא כ'אנה. החינוך המסורתי כלל לימוד תורה לבנים עד גיל 14 (הבנות למדו בביתן). הלימוד היה רב גילאי וכלל בעיקר שינון של כתבי הקודש. היה זה לימוד בסיסי שהתקיים בתנאים קשים. בסוף המאה ה-19 יזמו רבני פרס פנייה אל ארגון כי"ח וביקשו להקים רשת בתי ספר ברחבי המדינה. עם ייסוד בתי הספר של כי"ח השתפרו תנאי הלימוד, התלמידים חולקו לקבוצות לפי גילם, והלימוד כלל גם מקצועות חול ולימוד שפות. החכמים תמכו בלימודי חול ועודדו את התלמידים ללמוד בבתי הספר המודרניים, תוך שמירה על המסורת היהודית ועל מצוות התורה. בשעת הצורך היה ארגון כי"ח פונה למנהיגים ולארגונים ברחבי העולם כדי להשיג הגנה פוליטית ולשמור על הקהילות מפני פגיעה.
יחסם של יהודי פרס לארץ ישראל ולציונות היה חיובי. לאורך הדורות נשאו בני הקהילה את עיניהם לציון וסייעו לשד"רים (=שליחים דרבנן) שהגיעו אליהם לאסוף כספים למען תושבי ארץ ישראל וישיבותיה. אלו מבני הקהילה שביקרו בירושלים אף זכו לתואר המכובד "חאג'". בסוף המאה ה-19 החלה התעוררות לאומית בקרב היהודים, והם החלו לעלות לארץ. ההתעוררות הלאומית התחזקה במהלך המאה העשרים בעזרת הפעלתן של מסגרות חינוך ותרבות רבות. עם זאת, לא נוצרה באיראן תנועה ציונית ציבורית רחבת היקף.
ליהודי פרס מנהגים ומוזיקה ייחודיים. הם מתפללים בנוסח תפילה קדום, ובתחום זה השפיעו על קהילות נוספות באזור, דוגמת קהילת היהודים הכורדים והאזארים וכן יהדות בוכרה והקווקז. על פי המסורת, באיראן נמצאים כמה קברים חשובים: קבר דניאל וקברי אסתר ומרדכי.
בתקופה הראשונה של שלטון האסלאם – במאות 13-8 – הייתה פריחה תורנית ונכתבו ספרים בתחומי ההלכה והמדרש. לאורך הדורות פעלו באיראן תלמידי חכמים ומשוררים דוגמת מולאנא שהין, שכתב שירה רחבת היקף על סיפורי המקרא, ונחשב לגדול משוררי יהדות פרס. שהין השפיע על משוררים אחרים כעמראני ואלישע בן שמואל. במאה ה-14 כתב יוסף בן שמואל את "ספר פתרון תורה" ובו התפלסף עם הקראות, הנצרות והאסלאם.
מצבם הקשה של יהודי איראן לאורך הדורות הקשה על יצירה דתית עמוקה ורחבה, ומראשית המאה ה-19 לא נתחברו בה יצירות חשובות. חכמי פרס הקדישו את חייהם להנהגת הקהילה, לשמירה על זהותה היהודית ולהגנה על קיומה הפיזי מפני גזרות שמד ומפני עוני. מנהיגי הקהל לא עסקו בצורה אינטנסיבית בלימוד וכתיבה, ולפיכך היו כפופים לחכמי ארץ ישראל ובגדאד, ובראשם לפסיקותיו של הבן איש חי.
למרות שבאיראן לא הייתה ישיבה או מוסד לימודים יהודי אחר שבו למדו תורה ברמה גבוהה, היו משפחות וחוגי חכמים שעסקו בפרשנות המקרא, במדרש ואגדה ובספרות הסוד.
דמויות בולטות ביצירתן התורנית במאות 20-19 היו הרב-המולא סימן טוב, שהיה דרשן ידוע וכתב ספרים בעלי ערך, בהם "חייאת אל רוח", העוסק בשאלות אמונה ותיאולוגיה. עוד פעלו באיראן הרב חיים מורה והרב הנערץ רחמים מלמד, שכינויו היה "מולא קוצ'יק". בארץ הנהיג את הקהילה בנו, הרב הפרופ' עזרא ציון מלמד, ששילב נאמנות למסורת לצד לימוד מחקר.