א
ל הראשון לציון הרב מרדכי אליהו הגיע אדם וסיפר שאין לו פרנסה, ועל כן הוא מבקש לעבור להתגורר בחו”ל, אולי שם יוטב מזלו.
שאל אותו הרב: “יש לך מה לאכול?” אמר לו האיש: “המקרר בביתי ריק, ואין לחם לילדיי.” נתן לו הרב את ברכת הדרך ובירכו בפרנסה טובה.
לאחר זמן הגיע חברו של אותו אדם אל הרב מרדכי אליהו, ואף הוא רצה לעבור לחוץ לארץ כדי להתפרנס, וביקש את ברכתו. שאל אותו הרב: “יש לך מה לאכול?” אמר לו הלה: “כן.” “יש לך בית?” ענה לו “כן.” “אם כן,” הורה לו הרב “אל תיסע.” שאל אותו האדם: “מדוע לחברי פסקת שהוא יכול לנסוע?”
שאל אותו הרב: “האם אתה מנענע לולב בחג סוכות?” השיב לו החבר: “בוודאי! אך מה הקשר בין הדברים?”
ענה לו הרב אליהו: “כשאנחנו אומרים את הפסוק “אנא ה’ הושיעה נא” אנחנו מנענעים את ארבעת המינים, אבל כשאומרים “אנא ה’ הצליחה נא” – אין מנענעים. חברך צריך היה לישועה ואילו אתה זקוק רק להצלחה.”
אף שהרב אליהו היה אוהב ציון גדול, וכמו פוסקים רבים סבר שמצווה היא להתגורר בארץ, הוא ראה את מצוקתו הכלכלית הקשה של השואל הראשון, והורה לו, לפי ההלכה המתירה, לצאת מן הארץ כדי להתפרנס.
כאשר מגיע אליו החבר ובפיו שאלה דומה, החבר מניח שהתשובה תהיה דומה. הוא סבור שההלכה אחידה ובלתי ניתנת לשינוי. אך הרב אליהו מלמד אותו שיש לדון בכל שאלה בפני עצמה – לגופו של עניין ולגופו של שואל. כך יכולים שניים לשאול את הרב אותה השאלה ולקבל תשובות שונות. חובתו של הרב להבין היטב לא רק את השאלה, אלא גם לרדת לחקרו של השואל, לברר מה מצבו הכלכלי והאישי, בטרם ישיב לשאלותיו.
כדי להמחיש את דבריו משתמש הרב אליהו במטפורה של נענוע הלולב: בעזרתה הוא מבחין בין מי שחסר את צורכי הקיום הבסיסיים וזקוק לישועה, ועל כן יכול להתנועע – לעבור לחוצה לארץ, לבין מי שאינו רעב ללחם, וזקוק להצלחה ולא לישועה ועל כן עליו להישאר במקומו ולא לצאת מהארץ.
