ה
רב רחמים חויתא הכהן לימד בו בזמן שתי קבוצות בישיבת רבי אליעזר שבג'רבה: כיתת הצעירים בקומה התחתונה וקבוצת הבוגרים בקומה העליונה. הרב חויתא נהג לעבור בין הכיתות, ללמד ולהנחות את התלמידים.
באחד הימים נכנס הרב חויתא אל הכיתה הצעירה, וראה שאחד מתלמידיו המצטיינים, מצליח מאזוז, שהיה רק כבן שמונה עשרה, מעיין בספר קבלה במקום בסוגיה התלמודית הנלמדת. נזף בו הרב חיותא: "בגילך הצעיר אסור לך ללמוד את תורת הסוד."
עברו ימים מספר, והרב חויתא נכנס לכיתה וראה את התלמיד מצליח מאזוז מסתיר את אותו ספר קבלה מאחורי גבו. אמר לו הרב חויתא: "רואה אני שנפשך חשקה ללמוד את חוכמת הנסתר. אם כן, ראוי שתלמד אותה מפי מורה ולא מן הספר. מעתה נלמד יחדיו בכל ליל שישי עד הבוקר." כך למדו השניים יחד תקופה ארוכה, והבחור הצעיר היה לרב גדול הבקי בתורת הסוד.
לאורך הדורות הגבילו חכמים את לימוד תורת הסוד לבני ארבעים שנה ומעלה, וזאת משום שלימוד זה דורש טוהרה ובשלות רוחנית. מסיבה זו אסר הרב חויתא על תלמידו הצעיר להתעמק בתורת הסוד, וכיוון אותו אל סוגיות התלמוד. הוא חש שאחריותו כמורה וכמחנך היא למנוע מהתלמיד לעסוק בתחום שאינו מתאים לגילו.
אך כאשר הרב חויתא ראה שאינו מצליח למנוע מתלמידו לעסוק בדברי קבלה, הוא הבין שהשתוקקותו של הנער נובעת מעומק נשמתו, ועל כן אין טעם להיאבק בכך. בנקודה זו הבין הרב חיותא שאחריות כמורה דורשת ממנו דווקא ללמוד עם התלמיד הצעיר את תורת הנסתר, כך שיוכל להדריך אותו כראוי.
הרב חיותא מלמד אותנו שתפקידו של המורה הוא להביט לתוך נפשו של התלמיד ולנווט בין איסורים והגבלות לבין חיזוק ועידוד.
כמה רבנים צעירים למדו יחד קבלה בעיר בגדאד. חכם יוסף חיים (ה"בן איש חי") שמע על כך וביקר אותם בהפתעה. לאחר שהחל הלימוד ראה חכם יוסף חיים שהם חסרים את יסודות הלימוד, ולכן הורה להם להפסיק את הלימוד והעמיד אותם על טעותם.
אך הרב יוסף חיים לא הסתפק בכך, והזמין את המבוגרים שבחבורה ללמוד איתו את תורת הסוד במשך שנה, שבסופה הזמין אותם לחדש את החבורה וללמוד עם התלמידים הצעירים. מובן שלאחר זמן שב הרב יוסף חיים וביקר את החבורה הלומדת.
הרב שלום שרעבי (רש"ש) הסביר לתלמידו החיד"א שכדי להיות בשל ללימוד תורת הסוד, עליו לצאת למסע. ראו בסיפור הסוד של הלימוד בזמנו.
האר"י מוצא דרך להימנע מללמד את תלמידו רבי משה אלשיך תורה שאינה מתאימה לנפשו. ראו בסיפור לישון על זה.
