ה
רב מצליח מאזוז היה מגדולי המתמידים, ונהג ללמוד בכל יום שעות רבות. לעיתים היה שוכח את עצמו במהלך הלימוד ומבושש להגיע לביתו.
פעם אחת רבו, הרב רחמים חויתא הכוהן, שם לב לכך, הניח יד על כתפו ואמר לו: "נאמר במדרש (ספרי, במדבר, קטו) שהתורה ניתנה לא רק על מנת ללמוד אותה, אלא גם על מנת ללמד אותה.
קִיימתָ בבית המדרש 'ללמוד' ועכשיו אתה צריך לחזור לביתך, ולקיים עם ילדיך 'ללמד'; עת ללמוד ועת ללמד!"
הרב מצליח מאזוז אוהב את לימוד התורה אהבת עולמים: התשוקה הזאת ממלאת את כל עולמו. רבו, הרב רחמים חויתא הכוהן, מזכיר לו שהאחריות החינוכית שלו כלפי ילדיו צריכה לסמן את הגבול לאהבת התורה האינסופית שלו.
דומה שדבריו של הרב חויתא הכהן נובעים מהגדרתה של מצוות לימוד תורה, הנלמדת מפסוק העוסק בהנחלת התורה לדורות הבאים: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" (דברים יא, יט). ביסודה של המסורת היהודית נטועה התפיסה שתפקידו העיקרי של לימוד התורה הוא לשמור על שרשרת הדורות ולהעביר את המסורת מדור לדור.
הרב חויתא מלמד את הרב מאזוז, ואותנו, שיש לקבוע גבול גם לדברים שאנו מרגישים כלפיהם אהבה עמוקה ופורצת גבולות; גם מי שמאוהב בלימוד התורה ומוצא בו את כל עולמו צריך למצוא את הזמן להעביר את התורה לדורות הבאים ולדאוג להתפתחותם הלימודית והחינוכית של ילדיו.
אחת ממערכות החינוך הראשונות בעולם שהנהיגו חינוך חובה קמה בארץ ישראל. מי שיזם את המפעל היה הכוהן הגדול יְהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא, שחי במאה הראשונה לספירה. לפי תקנותיו של בֶּן גַּמְלָא, כל ילד בגיל שש עד שבע היה צריך ללכת לבית הספר, שבו השתתף בלימוד תורה.
ראו בכתבה של ליאור שמיר, מי המציא את בית הספר.