כל אדם שקרא בתורה בציבור מכיר את הצורך להתכונן זמן רב לקריאה רהוטה ומדויקת, וזאת משום שספר התורה בבית הכנסת אינו מנוקד. כל אדם ששמע את קריאת התורה בציבור יודע עד כמה מביך הדבר כשהקהל מתקן שוב ושוב את הקורא. אם כן, יש אמת בשאלה שנשאל החיד"א: הרי ניקוד התורה יקטין באופן משמעותי את הטעויות שבקריאתה, ויחסוך מבוכה ומריבות רבות.
מבחינה הלכתית, התשובה לשאלה שנשאל החיד"א ברורה: צורתו הראשונית של ספר התורה קדושה, ואין להוסיף או לגרוע ממנה דבר. אך הרב אזולאי אינו מסתפק בתשובה ההלכתית היבשה, והוא מטה את התשובה למישור אחר. לשואליו הוא מסביר שעדיף שהתורה תישאר עירומה מניקוד, משום שכך נפתחות אפשרויות רבות להבנתה. הניקוד אומנם מבהיר את אופן הקריאה, אך גם מצמצם את התורה לדרך קריאה בודדת. האותיות נטולות הניקוד מאפשרות קריאות שונות וצירופי מילים אינסופיים, וכך מתווספים ממדים חדשים להבנת התורה.
החיד"א מזכיר שהשימוש בתורה הוא כפול: מצד אחד התורה נקראת בבית הכנסת, ומצד שני נלמדת ונדרשת בבית המדרש. בזמן שבמרחב הראשון יש צורך בהגדרה ברורה כיצד לקרוא את המילים באופן הנכון, הרי במרחב בית המדרש, צירופי האותיות יוצרים אינסוף קריאות אפשריות.
נראה שדברי החיד"א מצויים במתח בין שימור לחידוש. מחד, יש לשמור על כללי כתיבת ספר תורה ואין להוסיף סימני ניקוד על הקלף. מאידך, דווקא השמירה על האופן שבו נמסרה התורה מדורי דורות מאפשרת מבט מתחדש על התורה בכל דור ודור. לעיתים דווקא ההקפדה על השימור והמסורת מעודדת יצירתיות מחשבתית והתחדשות.
כדאי לשים לב לעוקץ שבדברי החיד"א: הקריאה האינסופית המתחדשת של התורה היא גם היסוד למחלוקות הרבות שמתעוררות במרחב בית המדרש, שכן ככל שמעניקים מקום רב יותר למגוון קריאות ודעות, כך מתרבה המחלוקת. החיד"א מוכן לשלם מחיר זה ורואה בכך ביטוי לממד האינסופי של התורה.