רבי חיים בן עטר הִרבה לעסוק בציפייה למשיח, וכדי לזרז את בואו ביקש לעלות לארץ ישראל. באותם הימים מסע לארץ ישראל היה מורכב: שודדים ארבו להולכי הדרכים, ואף השיט באונייה לאיטליה היה יקר ומסוכן.
על רקע זה, הצעתם של התלמידים לעלות בגפם נראית מובנת. אך הרב חיים בן עטר שולל זאת וקובע שהגאולה היא מעשה משפחתי וקהילתי, ואפילו אם הדבר כרוך בעיכובים, אין לוותר על עליית כולם יחד.
לשונו של רבי חיים בן עטר מזכירה את דברי משה רבנו העונה לפרעה שלא רק הזכרים יֵצאו ממצרים, אלא המשפחה כולה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ" (שמות י, ט). נראה שמכאן למד ה'"אור החיים הקדוש" על החשיבות של השתתפות המשפחה כולה במעשה הדתי.
דבריו מקרינים על מונח הגאולה עצמו. הגאולה אינה מעשה המפרק את המערכת המשפחתית אלא פועל בשיתוף פעולה עימה ומעלה אותה לדרגה גבוהה יותר.