מי מאיתנו לא חָווה חששות כאלה ואחרים כשעשה את צעדיו הראשונים בתחום מסוים כשהוא עוד חסר ניסיון? האם אנחנו מאפשרים לעצמנו מרחב ללמוד ולטעות? האם החברה מאפשרת לנו למעוד מדי פעם?

אני נזכר שאימא שלי נהגה לומר לי בחיוך: "כולם משלמים שכר לימוד אבל צריך לראות ששכר הלימוד לא יהיה גבוה מדי… ", ובכך רמזה ל"קלקולים" שקורים לנו במהלך החיים.
שנותיה הראשונות של אימא כמחנכת היו בבית הספר "בניהו " בכרם בן זמרה. מנהל בית הספר היה הרב גץ, שהיה דמות משמעותית עבור הוריי.
וזה לוקח אותי ליום האם בשנותיי הראשונות בבית הספר היסודי. החלטתי לעשות הפתעה גדולה לאימא. מעבר לזר פרחים שקטפתי בגינה והנחתי באגרטל מאולתר, חשבתי שהדבר שהכי ישמח את אימא יהיה ספונג'ה יסודית לכל הבית. לקחתי את חומר הניקוי שהיה מונח כנראה בחדר האמבטיה, פיזרתי אותו בכל הבית כדי שהבית יהיה נקי כמו שצריך ואחר כך עברתי למלאכה הקשה – קרצפתי את הרצפה וגרפתי את המים, וככל שגרפתי, גיליתי שהרצפה אינה מתנקה. זה כנראה מה שקורה כששוטפים רצפה באבקת כביסה…
אימא הגיעה הביתה אחרי יום עבודה מפרך ומצאה בית מרוח באבקת כביסה. אז כבר הבנתי שזו לא הייתה הפתעת יום האם הכי מוצלחת בעולם, אבל מה שנגע לליבי במיוחד היה שראיתי שאימא מנסה להסתיר את חוסר שביעות רצונה מהמצב.
הנכונות לקבל טעויות היא כזו שמשתלמת לאורך זמן. היא בעיקר מאפשרת התפתחות אישית וצמיחה, בונה ביטחון עצמי ויוצרת אווירה נינוחה ועניינית, כזו שמקדשת את הביצועים וההצלחות ופחות את האשמה, התסכול והכישלונות. אנחנו פוגשים את המציאות הזאת קודם כול בבית עם הילדים הקטנים והגדולים ואחר כך בצבא ובעבודה. אני מסתייג מלנהוג בחוסר אחריות כאשר מדובר בחיי אדם והכול בחיים צריך להיות באיזון, אבל מאידך אני כן בעד לזרוק את האדם למים עמוקים. זה יוצר הרבה יתרונות של ביטחון עצמי, חדוות יצירה וסקרנות ולא פעם יצירתיות וחדשנות. הדברים מקבלים משנה תוקף בכל מה שקשור לצעירים בעידן הדיגיטלי של ימינו. ובכל זאת, מדובר ב"מום עובר" מפני שאין חכם כבעל ניסיון.