לוב

הקהילה היהודית בלוב היא מן הקדומות בעדות ישראל. עם גירוש ספרד במאה ה-15 והתפשטות השלטון העות'מאני במאה ה-16 החל שלב חדש בהתיישבות היהודית בלוב. ההתעוררות הרוחנית בלוב מיוחסת לרב המקובל שמעון לביא, שהיה ממגורשי ספרד. המתיישבים החדשים שהגיעו בעקבות גירוש ספרד ופורטוגל, וכן יהודים שהחלו להגיע מהעיר לִיבוֹרְנוֹ שבאיטליה במאה ה-17, הצטרפו לבני המקום והתרכזו בערים בֶּנְגָזִי וטְרִיפּוֹלִי ובכמה יישובי סְפָר.
הקהילה היהודית המרכזית הייתה בטריפולי, ובראשה עמד תחילה קאיד (נשיא) שניהל את ענייניה. בשנת ‏1874 הוחלפה משרת הקאיד, שהייתה מִנְהָלִית בעיקרה, במשרת החכם בָּאשִׁי, שהיה המנהיג הרוחני. הראשון בתפקיד זה היה הרב אליהו חזן, שהגיע כשד"ר (שליח לגיוס תרומות) מארץ ישראל ונענה לבקשה להישאר בלוב. בקהילות האחרות כונתה הסמכות התורנית העליונה "הרב הכולל".
במאה ה-19 הובאו רבנים מבחוץ לכהן בלוב – דבר המעיד על חולשה או התרופפות בלכידותה הדתית ובמעמדה הרוחני של הקהילה. ואולם בטריפולי לבדה פעלו בראשית המאה ה-20 כעשרים ישיבות, והתקיימה בהן פעילות לימודית ענפה. חלקן עסקו בתחום ידע ספציפי – דוגמת ההתמחות בדיני שחיטה אצל הרב משה אסרוסי (מחבר הספר "וישב משה").
לימוד הקבלה היה נפוץ בקהילות לוב, ובטריפולי הוקמה "חברת זוהר", שעיקרה לימוד ספרות הסוד.
לאורך הדורות בלטו בלוב חכמים שחיברו ספרי קודש בתחומים שונים. המקובל שמעון לביא כתב את החיבור הקבלי "כתם פז" ותיקן תקנות חשובות (הוראות בעלות תוקף משפטי). רבי אברהם כלפון כתב את הספר "חיי אברהם" ובו הסברים לכחמש מאות דינים ומנהגים. הרב יעקב רקח חיבר יצירה גדולה בשם "שולחן לחם הפנים": עשרים ואחד כרכים ובהם ביאור על ה"שולחן ערוך". פירושים רבים נכתבו גם לספרי תהלים, משלי ושיר השירים.
במאה ה-19 החלה חדירה של השפעות מודרניות ללוב, והן התעצמו עם הכיבוש האיטלקי בתחילת המאה ה-20. יהודי לוב התייחסו לשינויים שהתחוללו במדינה תחת השלטון האיטלקי במתינות ובסובלנות והסתגלו לחלק מן התכנים שהביאה עימה התרבות האיטלקית. בעקבות זאת החלו היהודים למלא תפקיד חשוב בתיווך בין האוכלוסייה הערבית המקומית לשליטים האירופיים החדשים.
החינוך הושתת על המסורת ופעל בבתי כנסת ובבתים פרטיים, ולמדו בו בנים בלבד – בעיקר תפילה ומקרא. לעיון במשנה ובגמרא הגיעו המצטיינים בלבד, שהיו מעטים. הלימוד התנהל בקבוצות רב גילאיות גדולות, ונעשה בקול רם תוך שינון כתבי הקודש. בשבתות הונהג לימוד למבוגרים בבתי הכנסת.
החכם באשי, הרב אליהו חזן, מצא את מצב החינוך בלוב בכי רע וביקש להנהיג רפורמה שתכלול את השינויים האלה: ארגון התלמידים בקבוצות גיל, צמצום הכיתות והכנסת לימודי חול ותוכני לימוד כלליים. הרב חזן ביקש גם לשלב את לימוד השפה האיטלקית במסגרת החינוך היסודי. גישתו נתקלה בהתנגדות מצד רבנים בטריפולי ומצד חלק מאנשי הקהילה, ויוזמתו נכשלה.
עם זאת, תהליכי המודרניזציה לא נעצרו, והכיבוש האיטלקי בראשית המאה ה-20 חיזק את הנהירה למסגרות חינוך איטלקיות. בשנת ‏1876 הקים האיטלקי גנטו פאגי בית ספר לבנים, וב-‏1887 הוקם בית ספר לבנות. בבתי ספר אלו למדו שפות רבות, ובראשן איטלקית, ומטרתו הייתה להכשיר את התלמידים למסחר עם איטליה.
בשנת ‏1890 הוקם בלוב בית ספר של כי"ח (רשת החינוך "כל ישראל חברים", הידועה גם בשם "אליאנס"), שהעניק לתלמידיו חינוך צרפתי. הקמת בית הספר עוררה מתח רב בשל אופיו החילוני, אך למרות הביקורת משך אליו בית הספר תלמידים רבים.
עם הידרדרות מצב החינוך וכישלון היוזמה של הרב חזן, שעבר למצרים, יזמו ראשי הקהל גיוס כספים לטובת שיפור רמת מערכת החינוך. הקמת הארגון הציוני "בן יהודה" בלוב של שנות השלושים של המאה ה-20, בישרה תקופה של חידושים רבים בתחום החינוך, ולימוד העברית נעשה מרכזי יותר ויותר.
יהודי לוב תמכו בתנועה הציונית כבר מראשיתה במאה ה-19. עם זאת, התמיכה לא הייתה מוחלטת והתפתחה בעצלתיים. יציאת יהודים מואצת יחסית החלה בעקבות פרעות ומהומות דמים שנמשכו תחת השלטון האיטלקי-פשיסטי גם אחרי מלחמת העולם השנייה, דבר שעודד את עלייתם הבלתי לגאלית של יהודים מלוב לישראל. ב-‏1949 החלה העלייה ההמונית של יהודי לוב, והתאקלמותם בכל תחומי החיים במדינת ישראל הייתה מהירה.
ביטוי לתמיכה בציונות ובהקמת מדינת ישראל עולה מפסיקת בית הדין בטריפולי לחגוג את יום העצמאות באמצעות קריאה בתורה בשחרית ובמנחה ונשיאת תפילות מיוחדות, ובכללן תפילה לשלום המדינה.