ה

רב משה גאלנטי, רבם של יהודי דמשק, היה צדיק גדול, ובקי בכל החוכמות שבעולם. בעיר דמשק גר גם שיח' גדול שנודע גם הוא כבקי בכל החוכמות, אך מלבד זאת נודע גם בכך שכשהיה בא אליו חולה ומבקש שיתפלל עבורו, היה השיח' מתבודד לזמן מה, וכשהיה יוצא מן החדר ידע לפסוק מי יחיה ומי ימות.
איש לא ידע כיצד יודע השיח' את סוד החיים והמוות. גם הרב גאלנטי תמה מאוד על מעלתו של השיח': "מדוע זכה הגוי למעלה גדולה ממני, והרי אני עוסק בתורה ובמצוותיה כל היום?" הדבר טרד את מנוחתו, והוא חיפש דרך להתקרב אל השיח' כדי ללמוד ממנו.
ביקש הרב להיפגש עם השיח', והשיח' קיבל אותו בסבר פנים יפות. במהרה עמד השיח' על חוכמתו של הרב, והם שוחחו ביניהם בחוכמות שונות. מתוך השיחה בענייני חוכמה נקשרו לבבותיהם בקשרי אהבה ורעות, והם קבעו שייפגשו אחת לשבוע לשוחח בענייני חוכמה.
לא עברו יומיים והשיח' התגעגע כל כך אל הרב, עד כדי כך ששלח את משרתיו עם סוס כדי שיביאו אותו במהירות לשוחח איתו. מיהר הרב לבית השיח', ובמהרה שקעו השניים בדיון מעמיק בדברי חוכמה. כשנפרדו, ביקש השיח' מהרב שייפגשו בכל יומיים לשוחח, וכך במשך תקופה ארוכה נפגשו ושוחחו בדברי חכמים.
באחת מפגישותיהם גילה השיח' שהרב בקי בחוכמה שהוא אינו יודע עליה דבר, וביקש מהרב גאלנטי שילמד אותו את אותה החוכמה. אמר לו הרב גאלנטי: "הלוא אני לא זכיתי בחוכמה זו בחינם, אלא עמלתי עליה רבות, כך שאיני יכול ללמדך בחינם." אמר לו השיח': "אשלם עבור חוכמה זו כל הון שבעולם." הרב גאלנטי השיב לו: "איני חפץ בכספך, אלא רק בכך שתשיב לי על שאלה אחת: מניין יודע אתה את סוד החיים והמוות?"
נבהל השיח', ולא רצה לגלות את סודו. "חוכמה זו מסורה בידי מאבותיי ואבות אבותיי, והם השביעו אותי שלא אגלה חוכמה זו לאיש בעולם." ענה לו הרב גאלנטי: "אף אני מושבע שלא לגלות את החוכמה שבידי לאיש בעולם." כך המשיכו השניים להתווכח ולשכנע זה את זה, עד שהשיח' התרצה ואמר לרב גאלנטי: "אגלה לך את הסוד, אך אני חושש שלא תעמוד בו. לכן עליך לצום, לטבול ולעסוק בתשובה וטוהרה במשך שלושה ימים ולאחר מכן ניפגש ואלמד אותך."
ביום השלישי הגיע הרב לביתו של השיח', שקיבל אותו במאור פנים. הכניס השיח' את הרב לחדר סודי, ומשם יצאו אל פרדס שבאמצעו בריכה ולצידה ספסל שעליו מונחות שתי כותנות לבנות. השניים טבלו בבריכה, לבשו בגדי לבן, והלכו יחד עד קצה הפרדס שבו עמד היכל מרהיב ביופיו הדומה לארמונות מלכים, ודלתותיו מעוטרות בעיטורי כסף שלא נראו כמותם. אחז השיח' בידית הדלת ואמר לרב: "היכנס ביראה ורעדה, וממני תראה וכן תעשה."
נכנסו השניים אל הבניין המפואר, ובתוכו עמד היכל קטן יפהפה שבפתחו פרוכת רקומה באבנים טובות. השיח' השתחווה שבע פעמים ונכנס פנימה. נחרד הרב – שמא בתוך ההיכל מצוי פסל והוא ישתחווה לו? הרב חשב לחזור על עקבותיו, אך תשוקתו לדעת את הסוד הגדול הייתה גדולה מדי. הוא עצם את עיניו ואמר בלחש "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד," השתחווה שבע פעמים ונכנס בעקבות השיח'.
או אז אמר לו השיח': "קְרַב אל ההיכל ופתח אותו, ושם תמצא מבוקשך." הרב פתח את ההיכל, וראה שבתוך ההיכל המלא כולו באבנים טובות מצוירת מנורה ומעליה כתוב "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" כשהאותיות של שם ה' גדולות מאוד.
למראה הפסוק יצאה מפי הרב אנחת רווחה על שלא השתחוה לפסל והוא שמח שמחה גדולה. יצא הרב מן ההיכל ואמר לשיח': "ההיכל מדהים ביופיו, אך לא לימדת אותי את סוד החיים והמוות."
השיב לו השיח': "דע לך, שאלו האותיות הגדולות אשר ראית – זהו שמו של בורא עולם. דע לך, כשאשר בא לפניי חולה אני טובל ונכנס אל ההיכל ומתפלל שם, ובגמר התפילה אני פותח את הדלת ואם האותיות זורחות ומאירות – אני יודע שהחולה יבריא."
חזר הרב לביתו, ובכה ואמר:
"אוי לנו מיום הדין. הרי השיח' הגוי יודע את שמו של הקדוש ברוך הוא וכמה יראה וכבוד יש לו כלפיו. ואנו מה נאמר?! אין לנו אלא ללמוד ממנו."