ב
פתח ביתו של חכם נסים כהן בג'רבה שבתוניסיה עמד אדם כחוש לבוש בלויי סחבות וביקש נדבה. נכמרו רחמיו של חכם נסים, אב בית הדין שבעיר, והוא הזמינו אל תוך ביתו, הציע לו מאכל ומשקה, ואף נתן לו נדבה מכובדת. חכם נסים האיר פניו אל האורח ופתח עימו בשיחה, ובה גילה שהעני הוא תלמיד חכם.
לאחר זמן מה התנצל הרב נסים שעליו ללכת למלאכתו. אמר לו העני: "מדוע רב גדול כמוך עוסק במלאכה? מדוע אינך משקיע את כל עיתותיך בלימוד תורה?"
בחן אותו חכם נסים ארוכות: "מה אתה רוצה? שאסתובב כמוך מעיר לעיר ומחורבה לחורבה? תורה צריכה לבוא בכלים נאים."
המפגש בין שני החכמים ממחיש את הפער שבין תפיסות העולם השונות שלהם.
התלמיד חכם העני סובר שהאידיאל הוא לימוד תורה טוטאלי ועל כן הוא חש החמצה כשהוא מגלה שהדיין רב נסים "מכלה את זמנו" בעיסוק במלאכה. דווקא מתוך כך שהוא מכיר בגדולתו, הוא תמה מדוע אינו מקדיש את כל זמנו ללימוד תורה.
ואולם חכם נסים כהן רואה את הדברים אחרת, ומבחינתו חובה לשלב בין התורה לבין המלאכה. אף הוא חשקה נפשו בתורה, אך הוא מאמין שהעולם עומד גם על העבודה והמלאכה, ויש להן ערך בחייו. יתר על כן, הרב נסים סבור שעל לומד התורה לחיות בכבוד ולא בדלות, וזאת בעקבות דברי חז"ל (ברכות נז ע"ב) שלפיהם "כלים נאים" מרחיבים את דעתו של אדם.
חכם נסים מלמד אותנו שדווקא השילוב בין חיי עבודה ופרנסה לחיי רוח ותורה, המאפיין את חכמי המזרח, יוצר עולם שלם ומאוזן.
חכמי המזרח ראו ערך במלאכה ובפרנסה בכבוד. רובם המכריע של חכמי המזרח תמכו בשילוב של לימוד תורה עם עבודה. הם תמכו בכך שכל בני הקהילה ילמדו תורה ברמה בסיסית ובתום לימודיהם יֵצאו לעבוד לפרנסתם.
רק שכבה קטנה של המוכשרים ביותר נשארו להעמיק בלימודי התורה כדי לשמש רבנים, דיינים ובעלי תפקידים בקהילה (שוחטים, מוהלים ועוד). רבים מחכמי הספרדים השתדלו שלא להתפרנס מן הרבנות ועבדו לפרנסתם.
חכם נסים כהן היה אב בית הדין בג'רבה, אך לא נטל שכר על כך והתפרנס מצורפות. בנו, חכם יוסף כהן היה דיין באותו בית דין, ואף הוא התפרנס ממלאכתו. כך נהגו גם שני הדיינים האחרים שישבו בבית הדין, נסים חדאד ומעתוק חדאד.
