הרב כדיר צבאן מבין ללבו של חתן החושש לעמוד מתחת לחופה. כיצד יסייע לו להתמודד עם פחדיו?
ה
רב רפאל כדיר צבאן הוזמן לערוך חופה וקידושין לבני זוג. כשהגיע לחתונה ראה שולחנות ערוכים, משפחות מצפות, וכלה עומדת תחת חופתה. אך היכן החתן? איש לא ידע להיכן נעלם.
כשראה הרב צבאן את הכלה ממררת בבכי, פנה אל חבריו של החתן וציווה עליהם למצוא אותו בהקדם האפשרי. במהרה מצאו החברים את החתן משוטט בקרבת מקום, חנוט בחליפת החתונה. לחבריו אמר שהוא חושש להתחתן, ואינו מוכן לבוא אל האולם.
יצא הרב צבאן אל החתן ושאלו: "חביבי, מה קרה? האם אתה חש ברע?"
החתן השיב: "איני רוצה להתחתן! איני יודע אם אוכל לעמוד בעול הכלכלי, וחושש מן היום שבו נגלה ששוב איננו אוהבים זה את זה."
תשובתו של הרב צבאן הותירה את כל הנוכחים פעורי פה: "חביבי, כבר השקעת כסף רב בחתונה והכלה שאתה אוהב כל כך מחכה רק לך. יש לי רעיון: אני אחתן אתכם הלילה, ואם תרצה, תבואו למשרדי ואסדר לכם גט בו-במקום."
על פניו של החתן ניכר שהמתח שבו היה שרוי התפוגג. מייד ניגש אל אולם השמחות והחתונה נערכה בשמחה גדולה.
כצפוי, החתן לא הופיע למוחרת בלשכת הרב.
הרב כדיר צבאן ניחן בחוכמת הנפש. הוא מבין שהחשש של החתן מפני מחויבות הוא המונע ממנו לתת סיכוי לאהבתו ולעמוד תחת החופה. לכן הוא מחפש דרך לאפשר לו לעמוד תחת החופה מתוך תחושת חופש.
באופן פרדוקסלי דווקא האפשרות להתגרש היא המאפשרת לחתן לקבל על עצמו את המחויבות שבחתונה. לעיתים קרובות החשש ממחויבות משתק אותנו, ודווקא המודעות לאפשרות להשתחרר ממנה מאפשר לנו לממש את תוכניותינו.
"ובלב כל חכם לב נתתי חוכמה" – כדי להיות כלי לחוכמה צריך קודם כול שתהיה חוכמת הלב.
מנהיג ציבור חייב לעיתים להשתמש בחוש השישי שלו. הרב צבאן ברגישותו המופלאה ובחושיו העדינים הבין את המצב שנקלע אליו ופעל בהתאם. הוא הבין שכל מה שצריך כאן היא מחט קטנה לפוצץ את בלון הלחץ. או כמאמר חכמינו: "פִּתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" (אולם חתונות).
במה דברים אמורים? האם בכושר אלתור מעולה או אולי בחוש הומור מצוין? לדעתי מדובר כאן פשוט ברגישות לקלוט את המנגינה שבין המילים ובאכפתיות לפעול בהתאם לאותה תובנה. רגישות ואכפתיות הן הן חוכמת הלב. אם נשחקת הרגישות, והאכפתיות הופכת לכלי משחק, כדאי לפרוש מהחיים הציבוריים. "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".
בחיים הציבוריים ניתן לבחון חוכמת לב באמצעות שני מדדים: רגישות ואכפתיות. הרגישות גם היא מורכבת משני חלקים, החלק הטבעי והחלק המעובד. באופן טבעי, חדות האבחנה והרגישות לזולת משתנה מאחד לאחר. עם זאת, נדרשת עבודה מאומצת משליח הציבור, רגיש באופן טבעי ככל שיהיה, כדי להגיע לאותה הבנה של דבר מתוך דבר. אותו חוש שישי ואותה רגישות שבהם ניחן הרב צבאן להבנת המצב.
כדי להוציא מן הכוח אל הפועל את חוכמת הלב יש צורך באכפתיות, שאותה אפשר למדוד בבדיקה פשוטה. האם שליח הציבור מוכן "לקפוץ למים" בשביל משימה שנראה שלא תניב לו רווח כלשהו? הרב צבאן עבר בהצלחה את הבדיקה הזאת. הרווח היחיד שהיה לו כאן – הסיכוי להתעסק חינם אין כסף בגירושין של אותו הזוג למוחרת בבוקר, ובכל זאת פעל בחוכמת לב.
יתרה מכך, אם רואים שהחשק של שליח הציבור נפגם והרגישות התקהתה, לא להתייאש. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. התמסרות למשימה אפורה וחסרת ברק לכאורה ללא רווחים בצידה יכולה להבעיר את הגחלת. אותו ניצוץ שקיים בליבו של כל שליח ציבור אמיתי. אותה שלהבת שהאירה לו את הדרך העולה בית אל לאותה שליחות ציבורית.
הסיפור של הרב צבאן הזכיר לי את הסיפור על אותו יהודי ששאל את הרב אם ניתן לצאת ידי חובת ארבע כוסות יין בחלב. במקום תשובה, דאג לו הרב לכל צורכי החג… שהרי מי שאין לו יין לארבע כוסות, כנראה חסרים לו גם יתר המצרכים לחג. אחר חוכמת הלב הן הן הדברים.
חז"ל עמדו על הפרדוקס שבחיים האנושיים וקבעו "הרוצה למות – יחיה, והרוצה לחיות – ימות" (על פי בבלי תמיד לב ע"א). כלומר, דווקא מי שמוכן למות למען ערכיו הוא זה שיזכה בחיים מלאים. לעומת זאת, זה החושש כל הזמן מן המוות – חייו אינם חיים.
הרב רפאל כדיר צבאן נהג במשך שנים למכור את ארבעת המינים בשוק לקראת חג הסוכות. המראה המשונה של רב גדול בתורה העומד כמוכר בשוק הפליא את התושבים.
רק לאחר מותו נפתרה התעלומה, כשהתברר שהרווחים הופקדו בקופה מיוחדת שבעזרתה סייע הרב למשפחות נזקקים.
