אחת המחלוקות המפורסמות בין בית שמאי לבית הלל עוסקת בשאלה כיצד יש לשבח את הכלה כאשר מרקדים לפניה ומשמחים אותה. בית שמאי אומרים – כלה כמות שהיא. בית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. מה הכוונה? בית שמאי טוענים שלא כל הכלות נאות, ומה יעשו המשמחים? ישקרו ויעברו על "מִדְבַר שקר תרחק"? בית הלל אומרים בתגובה שכל כלה נאה בעיני בעלה שבחר בה.
על בסיס אותה מחלוקת גזרו חז"ל את האמרה: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".

מדוע בכל המחלוקות ההלכה היא כבית הלל? לא בגלל שדעת בית שמאי שגויה, שהרי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", אלא משום שדעתם של בית שמאי נוטה להישען על האמת הטהורה והצרופה, על מידת הדין, ואילו בית הלל התחשבו בבריות שצריכים לחיות עם אותה הלכה ונטו לפסוק לפי מידת הרחמים. בעוד בית שמאי בחרו להתמקד באיסור לשקר, בית הלל העדיפו הגדרה גמישה יותר של האמת, והעיקר שלא יולבנו פניה של כלה תמימה.
הכרעה כזאת יכול לקבל רק מי שדעתו מעורבת עם הבריות. רק מי שרואה את המציאות שמעבר לאידיאל הטהור. לכן הלכת בית הלל התקבלה בעולם הזה, והלכת בית שמאי תוכל להתקיים אך ורק לאחר שהעולם יתקן את עצמו באחרית הימים.

לא סתם אומר הרדב"ז: "יש הלכה של בית ויש הלכה של מחוץ לבית". הוא אינו שולל את האפשרות כי השוחט אכן אינו מקפיד כראוי על הלכות השחיטה. אבל הוא לא מעוניין לשפוך את דמו לשווא רק על פי השמועה. וכמו בית הלל בשעתו, מסביר הרדב"ז לשואל שלפעמים צריך לדעת להתפצל. עם עצמך להחמיר, אך מול הבריות להביא עוד שיקולים בחשבון, כמו למשל, מה אם אתה טועה? מי ישלם את מחיר השיימינג? האם החרם תואם את מידת החשד?
כיום, למשל, רבנים עושים כל שביכולתם כדי להימנע מהכרזת ממזרות. אם יש ספק, הם יעדיפו לא לשאול שאלות מיותרות, כדי לא לגזור על הילד חיים בצל הבושה והחרם. הם מוכנים לדחוק את האמת עד הקצה כדי להתחשב בבריות. אלו המקומות שבהם ההלכה פוקחת את עיניה החוצה.

מה אנחנו למדים מהרדב"ז? לא שהשיימינג אינו נדרש לעיתים, אלא שיש לשקול אותו בכובד ראש. להגיע אליו רק כמפלט אחרון, כאשר יש ראיות ברורות, ובטח לא מפי השמועה.
אנחנו חיים היום במציאות שבה היד קלה על המקלדת. לפני כמה שנים סיפר לי חבר כי הוא התאכזב משירות שקיבל בבנק שלו ופרסם על כך פוסט בפייסבוק. כעבור יומיים התקשר אליו מנהל הסניף והודיע שהפקידה שטיפלה בו ננזפה ופוטרה. "הוא חשב שאהיה מרוצה לשמוע שהבנק מתייחס לתלונותיי ברצינות," אמר לי החבר, "אך האמת היא שהרגשתי כל כך רע עם עצמי. גרמתי לאישה לאבד את משרתה בגלל פרינציפ מטופש. האם חיי נהרסו בעקבות השירות הלקוי? מובן שלא. אבל חייה אולי כן."
שיימינג הוא סנקציה נחוצה במקרים מסוימים, אבל כאשר עושים אותו, דעתנו חייבת להיות שקולה ומעורבת עם הבריות. תמיד צריך להסתכל החוצה מעבר לחוסר שביעות הרצון ותחושת העוול הקטן שנגרם לנו. אולי גם להתייעץ עם אחרים ולתהות יחד: האם המקרה מצדיק את השיימינג? האם יש דרך אחרת? מי ישלם את המחיר?
רבי אלעזר בן עזריה נהג לומר כי סנהדרין שהורגת אחד לשבעים שנה נקראת "סנהדרין חובלנית". מעניין איך היה מכנה את בית המשפט של הרשתות החבריות, שמבצע שיימינג על בסיס כמעט יומיומי.