הרב מדיני בורח מן הכבוד ודווקא משום כך מכבדים אותו הכול
ב
כל יום שישי נהג הרב חזקיהו מדיני לטבול במקווה בעירו, קרסו בזאר שבחצי האי קרים, לכבוד שבת. הדרך אל המקווה עברה ברחוב הראשי, ובכל פעם שעבר ברחוב נהגו העובדים בחנויות להפסיק את מלאכתם ולעמוד לכבודו.
מנהג זה לא מצא חן בעיני הרב מדיני, ובדרשתו השבועית הוא ביקש מן הקהל להפסיק לעמוד לפניו: "אני מודה לכם מעומק הלב על הכבוד שבו אתם נוהגים בי. אך כיוון שרובכם שכירים, וכשאתם עומדים לכבודי אתם מפסיקים ממלאכתכם ובעל הבית מפסיד מכך, אני מבקש מכם להפסיק לעמוד לכבודי."
הציבור התרשם ממידת הענווה של הרב מדיני, וכאשר הלך בשבוע שלאחר מכן אל המקווה, עמדו בפניו אף יותר אנשים. כשראה זאת החליט הרב להפסיק ללכת אל המקווה ברחוב הראשי, ולגשת אליו מרחוב צדדי. אלא שגם בדרך זו נתקל בבעיה דומה: מול פתח המקווה הייתה סנדלריה, וכאשר הגיע אל המקווה נעמד הסנדלר לכבודו ובירך אותו לשלום.
הפציר בו הרב מדיני: "הלוא אתה שכיר יום, והלכה פסוקה היא שלפועל שכיר אסור להפסיק מלאכתו כדי לדרוש בשלום העוברים והשבים. לכן אבקש ממך שלא להתבטל ולא לעמוד עוד לכבודי."
גם הסנדלר התרשם מאוד מדבריו של הרב מדיני, ובשבוע שלאחר מכן שוב מיהר לקום לכבודו. אמר לו הרב מדיני: "הלוא ביקשתי ממך שלא תקום לכבודי." השיב לו הסנדלר: "רב הבורח כך מן הכבוד – ראוי לכבדו שבעתיים."
הרב חזקיהו מדיני, שהיה אהוב ונערץ על קהילתו, מנסה להימנע בדרכים שונות מגילויי ההערכה והכבוד שנוהגים בו בני הקהילה. הרב מדיני אוחז בדבריהם של חז"ל (אבות פ"ד משנה כ"ד) שלפיהם "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", ואף חושש שהעמידה לכבודו גורעת מזמן העבודה של השכירים, ולפיכך פוגעת בבעלי העסקים.
באופן פרדוקסלי, דווקא בריחתו של הרב מדיני מפני הכבוד גורמת להעצמה של רגשי ההוקרה מצד הקהילה ולרצונם העז לכבדו, כפי שאומר הפתגם הידוע: "הרודף אחר כבוד – הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו."
כדי שלא יעמדו לכבודו באמצע התפילה, נהג הרב חזקיהו מדיני להיכנס לבית הכנסת בזמן שהיו אומרים קטעי תפילה שבהם נהוג לעמוד.
רבים נהגו לנשק את ידיו של רבי חיים שאול דוויק לאות כבוד. אך בפיו הייתה שגורה האמרה ש"חכם המתגאה בכך שמנשקים את ידו ונהנה מכך, הרי זו 'מיתת נשיקה'".
לעומת ההסתייגות מן הרדיפה אחר הכבוד, נוכל למצוא במסורת גם הכרה בחשיבותו של הכבוד.
הרב יוסף חיים (בן איש חי) נהג לחלוק כבוד אף לתלמידים צעירים שהיו באים לבקרו. הוא היה עוזב את ספריו, יוצא לקראתם בשמחה ומקבלם בסבר פנים יפות, ובסיום המפגש נהג ללוותם עד לשער החצר. חכם יוסף חיים הסביר כי הוא מכבד את התלמידים הצעירים כדי לחזק אותם בהחלטתם לעסוק בתורה.
וכך העיד הרב בן ציון חזן:
ובדידי הוה עובדא כשהייתי רך בשנים לערך עשרים שנה או כ"א, והייתי הולך לביתו, היה קם מלפני ומושיבני אצלו ומדבר עמי כאב את בן ירצה, והנה כי לא הייתי בסוג תלמיד חכם כי אם למדן פשוט, ומשרת בקודש בחזנות בבית הכנסת שלו.(הרב בן ציון חזן, קיצור תולדות הרב המחבר זלה"ה מאת המגיה נר"ו, בתוך: הרב יוסף חיים, דעת ותבונה, ירושלים תרע"א).
