כמו כל מפעל קיבוץ הגלויות במדינת ישראל במאה העשרים, גם סיפור עליית יהודי אתיופיה רצוף כוונות טובות לצד חוסר הבנה לצורכיהם התרבותיים והדתיים של העולים. מארגני הסדר ביקשו לשתף את העולים בחוויית ליל הסדר שלהם, שכוללת גם שירים ומאכלים שונים, שכולם כאחד לא היו מוכרים לעולי אתיופיה שגם לא הבינו כלל עברית.
ליל הסדר במרכז הקליטה חסר את אלמנט התרגום הבין תרבותי, ולא כלל כל מפגש בין המסורת שבה אחזו עורכי הסדר לבין זו של יהודי אתיופיה. העובדה שבליל הסדר לא הוגשו מאכלים שאותם הכירו העולים מלמדת על הנתק הגדול בין עורכי הסדר לבין העולים. קייס לאווי מוליך את העולים בדרך שהם מכירים: ליל הסדר שהוא עורך מבוסס על התורה שבכתב – יציאת מצרים מסופרת בחיק המשפחה באופן חופשי, ולא מתוך ההגדה.
כשהחל הקייס לספר את הסיפור בשפתם ובצורה שהכירו, נשבו כל הנוכחים בקסמו והתעוררו לחיים. כך הצליח קייס לאווי לקשור את יציאת מצרים ליציאת אתיופיה ולגרום לבני הקהילה לחוש חלק משרשרת הדורות של עם ישראל.