אתיופיה

יהודי אתיופיה, המכונה גם "חבש", התפרסו על פני כפרים רבים ברחבי אתיופיה. הם כונו על ידי החבשים "פלאשים" – כינוי גנאי שמשמעותו פולשים, אך הם כינו עצמם "בֵּיתֶא ישראל". הם דיברו בעיקר אמהרית וטיגרית וכתבו וקראו את התורה בשפת הקודש "געז".
יש השערות שונות מתי הגיעו הפלאשים לאתיופיה. יש הסבורים שהגיעו מתימן או מצרים, אולם הסברה המרכזית היא שהם בני שבט דן אשר גלו בגלות עשרת השבטים (שנת 722 לפנה"ס) על ידי אשור.
הקהילה הייתה מנותקת לאורך דורות רבים ונשתמרו בה מנהגים שונים מאלו שהתפתחו בשאר התפוצות. הם לא הכירו את התלמוד ומפרשיו ואף לא את הפוסקים הספרדים והאשכנזים, אלא נצמדו למקרא ולספר היובלים (ספר חיצוני לתנ"ך מימי בית שני), ושמרו על מסורות קדומות שעברו בעל פה מאב לבן. כך למשל הקפידו על דיני טומאה וטוהרה כפי הכתוב בתורה ולא לפי פסיקת חז"ל, חגגו את ראש השנה במשך יום אחד אך ללא תקיעת שופר, וכן לא חגגו חגים בתר (פוסט) מקראיים כפורים וחנוכה.
חג הסיגד הוא חג ייחודי לקהילה האתיופית. הוא נערך שבעה שבועות לאחר יום הכיפורים ונועד לחידוש הברית בין העם לאל. באתיופיה נהגו לעלות עם ספרי קודש להר גבוה המשקיף לכיוון ירושלים ולשאת תפילות נרגשות, ואחר כך לצאת בריקודים ומחולות. כיום נוהגים לחוג אותו בטיילת ארמון הנציב המשקיפה אל הר הבית.
את חיי הדת ניהלו הכוהנים (כהנת) ובראש הקהילה עמד קייס (כהן בשפת הגעז). הקייס ניהל את הטקסים הדתיים (נישואין, גירושין וקבורה), פָּסַק הלכה, שחט וערך תפילות. הוא שפט בין ניצים, סייע בפתרון משברים ודאג לחינוך הילדים בכפר. התפילה נערכה בבית הכנסת (מסגיד) בשפת הגעז וכללה קריאת תורה ומזמורי תפילה.
לאורך ההיסטוריה נוצרו כמה מפגשים עם יהודי אתיופיה שעוררו תדהמה בקרב הקהילות בספרד ואשכנז והביאו לדיון על מעמדם כיהודים – האם הם אכן יהודים כפי שהם טוענים. אלדד הדני שהיה סוחר ונוסע יהודי במאה ה-9 הפליא בסיפוריו על קהילת יהודי אתיופיה, שהם מצאצאי עשרת השבטים, ועורר ויכוח ביחס לאמינותו עד להכרעתו של הרב צמח גאון שדבריו נאמנים ואכן מדובר ביהודים. כך גם ביקורם של שני יהודים אתיופים ב-1885 בירושלים שהביא להתעניינותם של חכמי ירושלים במעמדם כיהודים. פסיקה משמעותית ביותר בדבר יהדותם היא פסיקתו של הרדב"ז, גדול חכמי מצרים במאה ה-16. הרדב"ז פסק שהפלאשים באתיופיה הם יהודים לכל דבר ועניין.
יהודי אתיופיה דבקו באמונתם על אף קשיים רבים, מלחמות שערכו כנגדם מלכי אתיופיה הנוצרים, גזרות ורעב שתקפו מדי כמה שנים את האזור. הם עמדו בגבורה ובמסירות נפש בתקופות קשות כתקופת השמד (1630-1270) – שבה ניסו הנוצרים לנצר את היהודים בכפייה, וכתקופת "כְּפוּ קֵן" (באמהרית, הימים הרעים) – הרעב הגדול שאירע בשלהי המאה ה-19 ואשר השמיד יותר ממחצית היהודים. במאה ה-19 היו שהתנצרו ואלו כונו "פלאשמורה" – כינוי שביטא ביקורת והסתייגות ממעשיהם.
על אף נאמנותם העמוקה ליהדותם, יהודי אתיופיה נשענו על הכנסייה האתיופית בתחומים שונים. הם נזקקו לספרי קודש, ואימצו מהכנסייה את כתיבת התורה בשפת הקודש געז, ואף קידשו בעקבותיה את הספרים החיצוניים ובמיוחד את ספר היובלים. במקביל הגיהו פעם אחר פעם את הספרים כדי שיתאימו לעולמם הדתי.
הכמיהה לירושלים והמקדש (שלא ידעו על חורבנו) הייתה עמוקה והם שאפו בתפילותיהם לחזור לארץ ישראל. קייס אבא מהרי היה דמות ייחודית בקהילה. הוא היה נזיר וארגן עלייה המונית לארץ בשנת 1860. המסע נכשל ורבים מתו בדרך אך שְׁמו מגלם עד היום כמיהה עמוקה לציון.
חוסר הבהירות ביחס ליהדותם הוביל את עולם הרבנות בארץ לדיון בשאלה סבוכה זו. בשנת 1973 הכריע הרב עובדיה שהם יהודים אך דרש גיור לחומרה – דבר שסלל את הדרך להעלאתם לארץ. העלייה הייתה קשה וחלקם נאלצו להגיע ברגל דרך סודן. המסע של יהודי אתיופיה לארץ היה מסוכן ומפרך ודרש מסירות נפש. רוב רובם של יהודי אתיופיה עלו לארץ. מדינת ישראל ערכה שני מבצעי עלייה המוניים: "מבצע משה" ו"מבצע שלמה" בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים.