סבתא שלי שִׂמחה טובול פתחה כל בוקר בשיחה עם הקדוש ברוך הוא. בשפה שלה, בערבית מרוקאית מתובלת בעברית וצרפתית. אני זוכר את עצמי, תלמיד ישיבה בחופש, יושב ובוהה בתופעה הזאת, שהייתה זרה כל כך לעולם שבחוץ. מֶמֶה עומדת עם יד על המזוזה ולוחשת. כמו חנה, רק שפתיה נעות. מֶמֶה לא ידעה קרוא וכתוב אבל היה לה ערוץ תקשורת פתוח לבורא עולם. מה היא אמרה לו? מה היא ביקשה? היו לי כל מיני השערות: בריאות ופרנסה טובה לכל יוצאי חלציה: לאביתר שבדיוק התחתן שתהיה לו עזרה בקניית בית; לשרלי בנה החשמלאי שעכשיו יש לו תקופה על הפנים בעסק; לסיגל הנכדה בת ה-40 שעדיין לא התחתנה; ללאון שימצא עבודה קבועה; לאמיר שהתגייס לצבא ורק אלוהים יודע איפה הוא נמצא. מי ירגיע את מֶמֶה, יסלק את כל החרדות? את כל הדאגות? הרבע שעה הזאת בכל בוקר, אולי.

רגעי הקודש האלה נשארו איתי וילכו איתי כל החיים. איפה סבתא שלי ובנות דורה – הנשים הצדקניות, ואיפה התפילות שלנו הגברים, שעות בבית הכנסת בדקלום אינסופי וניתוק רגשי. מתי בפעם האחרונה בכית משהו בשביל מישהו? לי זה קרה בלוויה של סבתא שלי, וגם כשנולדה בתי הבכורה. האדם המבוגר, הציני והטכנולוגי שאני היה נותן הרבה בשביל ההזדמנות ליטול כמה מדמעותיה של סבתי, למרוח אותן על עיניי ולהתרפא.