מבוסס על: יוסף משאש, נחלת אבות: על פרקי אבות, תשע"ה, פרק שישי, עמ' 245. (C) הוצאת הספריה הלאומית.
איור:
מנחם הלברשטט
לשמוע מבפנים
הרב משאש מלמד שכדי ללמוד אין די לשמוע - יש להקשיב
ב
פרק שישי במסכת אבות מונים ארבעים ושמונה תכונות החשובות לקניין התורה, וביניהן "שמיעת אוזן". הרב יוסף משאש הקשה: הלוא כל שמיעה היא באוזן, אם כן מדוע לא הסתפקו במונח "שמיעה"?
את תשובתו המחיש הרב משאש במעשה:
מעשה בשניים שנסעו לבבל, והגיעו לדרשתו של הרב המקומי בבית הכנסת. אחד החברים הקדים להיכנס, ותפס מקום סמוך לרב, ואילו השני איחר ומצא מקום רק בקצה בית הכנסת, סמוך לפתח.
כשהחל הרב לדרוש, האורח שישב בקדמת בית הכנסת האזין ברוב קשב, והתענג על כל מילה. חברו שישב בשורה האחרונה שמע את דברי הרב הדרשן בקושי, והתאמץ להבין את דבריו מתוך קריאת שפתיו ותנועות ידיו.
כשנפגשו השניים לאחר הדרשה, החבר שישב קרוב אל הרב שיבח אותו: "מימיי לא שמעתי דרשה שכזו. דברי הרב היו עמוקים ומופלאים." אך חברו חלק עליו: "במחילת כבודו של הדרשן, הרי הוא טעה והטעה אחרים בדבריו."
התרגז הראשון ושאל: "במה טעה והטעה?"
החל החבר שישב מאחור לספר את ששמע, ומתברר שהדברים ששמע היו רחוקים מאלו ששמע היושב מקדימה. כשדיבר הדרשן על "בשר כבוש" הוא שמע "בשר כתוש", וכשדיבר על "זכייה" שמע "זכירה", וכך השתבשו הדברים באוזניו.
השיב לו הראשון בחיוך: "לא פיו של הדרשן הוא שגרם לטעות, אלא אוזניו של השומע. אמנם שמעת את הדרשה, אך לא קיימת "שמיעת אוזן".
מקור הסיפור
על הסיפור
בעזרת המשל מחדד הרב יוסף משאש את הפער בין שמיעה לבין הקשבה: אדם יכול להשתתף בשיעור או בשיחה ולשמוע את הנאמר, אך לא להקשיב.
הקשבה אינה רק פעולה פיזית, היא עמדה נפשית. הבעיה של החבר שישב בספסל האחרון לא הייתה רק העובדה שקולו של הרב הדרשן לא הגיע אליו, אלא עמדה נפשית של ריחוק, שהביאה לשיבוש שתלה אותו בדובר. הישיבה ליד הפתח היא סמלית: הוא נותר על הסף, הקֶשֶב שלו לא הופנה במלואו אל הדרשן, ולכן נותר מרוחק.
את המשל סיפר הרב משאש, שהיה דרשן אהוב, בדרשת השבת שלו במקנס שבמרוקו. בדבריו הוא מבקש מן השומעים שלא רק ישמעו אלא גם יקשיבו, בבחינת "שמיעת אוזן".
קראו עוד »
קראו פחות «
בנימה אישית
מיכל שוורץ
להיות כאן
הרב משאש עוסק בקביעה שיש ללמוד תורה ב"שמיעת אוזן". מהי שמיעת אוזן? האם אפשר לשמוע שלא באמצעות איבר החישה המיועד לכך? הסיפור שסיפר לתלמידיו הוא על אודות אדם שמצטרף לשיעור תורה, לא שומע היטב את דברי הרב ומבין אותם שלא כהלכה. כך הקושי הטכני בשמיעה הוא שהביא לפגיעה בלימוד התורה.
אני מציעה לפרש את המושג "שמיעת אוזן" לאור שירת ההייקו היפנית המסורתית. המשורר הגדול של שירת ההייקו הוא מצוּאוֹ באשו שחי במאה ה-17. סביבו התגבשה קבוצת תלמידים שביקשה ללמוד מהמאסטר הגדול. כל שהיה על התלמיד לעשות הוא להתבונן ברגע שמתרחש בהווה ולתארו בצורה מדויקת ככל האפשר ובאופן אובייקטיבי, ולבטא את מה שראה בשיר בעל מבנה קבוע של שלוש יחידות משמעות בנות 17 הברות.
הדרישה היא לכאורה פשוטה – להתבונן ולכתוב רק את מה שרואות העיניים. אך תהליך ההכשרה היה ארוך ומייגע ולעתים אף מייאש. מתברר שאין זה פשוט כל כך להתבונן. אנחנו בני האדם "לא באים נקי". אנחנו לְמוּדֵי תרבות, ערכים, דעות מוקדמות. אנחנו מבחינים בין טוב לרע, חווים את החיים וזוכרים את חוויותינו, נושאים את מורשת הורינו, ובכלל מתבוננים ושומעים את העולם באמצעות כל אלה. כל רגע חדש בהווה כבר נושא עליו את הניסיון שצברנו. כל אירוע נחווה באמצעות תבניות שמעצבות את המחשבה שלנו.
מה מבקש משורר ההייקו? להסתכל על העולם בכל פעם מחדש. לראות את רגע ההווה בלי לסחוב עליו את חטוטרת העבר, כי מי שלא מסתכל כך על העולם, בעצם לא רואה אותו, לא נוגע בו, לא קרוב אליו, לא מסוגל להבין אותו באמת.
יואל הופמן כותב בספרו "לאן נעלמו הקולות": "לעתים, דברי הסבר ופירוש, יותר משהם מקרבים אותנו, עשויים הם להרחיקנו מלבו של ענין ולסבך עלינו את דעתנו. בני האדם נוהגים לנתק עצמם מן הדברים. את החלל הנוצר בינם לבין הדברים הם ממלאים במושגים, בתיאוריות, בעקרונות ובאמונות. וכך אנו עוסקים תדיר בחיפוש אחר הדברים המצויים איתנו מלכתחילה. כדי להבין אין אנו זקוקים לתחכום אלא לראייה צלולה ולשכל פשוט… סיפורי זן ושירי הייקו הם כמו פנינו במראה, בדיוק מה שהם. הם פשוטים בתכלית הפשטות; אך פשטות זו, ככל שתתאמץ לכוון אליה, אתה מרחיק עצמך ממנה."*
כך גם ב"שמיעת אוזן" נשמע בכל פעם מחדש. נקשיב באמת לנאמר, לא נבוא יודעים מראש, שבויים בקונספציות, בתבניות ובהבנות מן המוכן. נקשיב באמצעות האיבר שמיועד לשמיעה, נתעכב קצת לפני שנדע. אולי למישהו יש משהו לחדש לנו? אולי נצליח להבין כך עוד מעט מהעולם?
* יואל הופמן, "לאן נעלמו הקולות? סיפורי זן ושירי הייקו", הוצאת מסדה 1980.
קראו עוד »
קראו פחות «
מרחיב דעת
להיכנס פנימה
ההלכה קובעת שהנכנס לבית הכנסת לא יעמוד בפתח בית הכנסת, אלא ייכנס מעט פנימה. "יכנס שיעור שני פתחים (מידת מרחק) ואחר כך יתפלל." שולחן ערוך יורה דעה סימן צ סעיף כ.
קראו עוד »
קראו פחות «
סיפורים נוספים
עזרה מסוכנת
הקשר של אנשים שונים אל עולם התורה בנוי בצורות שונות. הרב אליהו מלמד שגם כאשר מנסים לקדם את אמונתו של אדם אחר, יש לגלות רגישות לאופן שבו בנוי הקשר שלו אל עולם התורה
קראו עוד »
אל תתפלל, לך לעבוד!
מדוע מנע הרב מאחד מעשירי עירו להצטרף אל הקהל לאמירת תהלים בבית הכנסת בזמן בצורת? חכם עזרא חמווי סבור שכל אחד צריך לדעת את תפקידו במסגרת הקהילה, ובעיקר שכוחה העצום של הקהילה בא לידי ביטוי כאשר כל חבריה ערבים זה לזה.
קראו עוד »