ה

רב אברהם חזן, ששימש כרב המשטרה ושירות בתי הסוהר, סיפר שבילדותו באלג'יריה היו שני אירועים שהשפיעו עליו ושינו את מסלול חייו.
"כשהייתי כבן חמש בערך עמדתי באחד הימים בפתח בית הכנסת בעיר שרשל ליד אלג'יר, ונדהמתי למראה עיניי: כל המתפללים ישבו על הרצפה, אפר מפוזר על ראשם, והם ממררים בבכי מר. היה זה ליל תשעה באב, והכול עסקו באמירת הקינות. בית הכנסת היה חשוך, ואני נצמדתי לאבי, הרב מכלוף חזן, ושאלתי אותו: "אבא! אבא! מה קרה?" אבי חיבקני והסביר "כולנו עצובים משום שטיטוס הרשע הרס את ירושלים והחריב את המקדש." אף אני התחלתי לבכות על חורבנה של ירושלים, ולא נרגעתי עד שנרדמתי על הכרית ספוגת הדמעות.
מאז אותו היום ליוותה אותי תחושת אבלות על חורבן עיר קודשנו ומקדשנו, עד חג הפסח. בערב החג דפק על דלת ביתנו אדם גבוה, עטוי גלימה שחורה, חגוּר אזור רחב שצבעיו בוערים, ועל ראשו מצנפת עגולה ופשוטה, מצופה בבד קטיפה כחול. זקנו של האורח שחור, פניו קורנות בארשת נבואית, ובעיניו צחוק ועליצות.
"מי זה?" שאלתי את אבי.
"אורח מירושלים!"
"אורח מירושלים?!" הזדעקתי, "הלוא ירושלים חרבה!"
חייך אבי והסביר לי ברוך: "ירושלים אומנם חרבה, אך אנו היהודים מעולם לא עזבנו אותה, ובכותל המערבי תמיד התפללו יהודים על ביאת המשיח. עתה שבים יהודים רבים לירושלים – ישיבות ובתי מדרש נבנים בה."
תשובתו של אבא נטעה בי תקווה, והקימה אותי מן האבלות על החורבן. ידעתי שעל אף החורבן, עם ישראל יקום מאפרו ויבנה מחדש את מולדתו, וביקשתי להיות חלק מתהליך הגאולה ולעלות לארץ. את המעבר מהאבלות על חורבן ירושלים לתקוות הגאולה אני נושא איתי כל חיי."