מניטו רואה בגיור את תחילתו של תהליך ההתקרבות אל היהדות, ולכן מאפשר לאדם להתגייר אף על פי שאינו מתכוון לשמור על כל המצוות
א
ל מניטו, הרב יהודה ליאון אשכנזי, פנה בחור בתהליכי גיור, ועל פניו ניכרה עצבות. "כבוד הרב. אני מאוד רוצה להתגייר, אך איני מתכוון לקיים את כל המצוות. רבים אמרו לי שאם כך, אין טעם שאמשיך בתהליך הגיור."
מניטו שוחח ארוכות עם הבחור, והבין שאף על פי שאינו מתכוון לקיים את כל המצוות, הוא רוצה לקשור את גורלו בגורל עם ישראל. שאל אותו מניטו: "האם יש מצוות שאתה מתכוון לקיים?"
הבחור השיב "ודאי שיש."
השיב לו מניטו: "אם כך, עלה והצלח בתהליך הגיור."
כשנודע הסיפור, תקפו רבים את פסיקתו של מניטו, בטענה שהיא נועזת ואף מוטעית. אך מניטו עמד על שלו: "הגֵר אינו צריך לקיים את כל המצוות כמעשה קוף. קודם עליו לקבל עליו עול מלכות שמיים ורק לאחר מכן עול מצוות."
מאז ומעולם הייתה סוגיית היחס למי שמבקש להתגייר שנויה במחלוקת, וזו הולכת ומתגברת בשנים האחרונות; יש הנוטים להקשות על החפצים בגיור ואחרים מקילים עליהם. יש המַתנים את הגיור בהתחייבות לאורח דתי מלא, ויש המסתפקים בתנאי סף מינימליים.
מניטו ניצב בקוטב המקל, ומנמק זאת בשתי טענות. טענתו הראשונה היא שאין לצפות ממי שמצוי בתהליך הגיור לקיים מצוות כמו קוף, מתוך מחויבות למסגרת ללא כל הבנה והזדהות.
טענתו השנייה של מניטו בנויה על המשנה במסכת ברכות (פרק ב משנה ב) המסבירה שפרשת "שמע" קודמת לפרשת "והיה אם שמוע" וזאת משום שיש להקדים את פרשת "שמע", שבה מצוי העיקרון המרכזי, קבלת עול מלכות שמיים, לפרשת "והיה אם שמוע" שבה מדובר על קבלת פרטי ההלכות, קבלת עול מצוות.
טענתו של מניטו היא שהבחור שניגש אליו כבר עבר את השלב הראשון, וקיבל עליו עול מלכות שמיים. מי שמקבל עליו עול מלכות שמיים יכול להיות חלק מעם ישראל, אף אם קבלת עול המצוות שלו אינה מלאה. הסיבה לכך קשורה לטענה הראשונה: הוא אינו מצפה ממי שמצוי בתהליך הגיור לקיים מצוות באופן שאינו כן, ולכן הקיום החלקי של המצוות לגיטימי.
דרכו של מניטו ממשיכה את גישת חז"ל, כפי שנוסחה על ידי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, פרק יד, הלכה ב): "וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עִקְּרֵי הַדָּת שֶׁהוּא יִחוּד הַשֵּׁם וְאִסּוּר עַכּוּ"ם. וּמַאֲרִיכִין בַּדָּבָר הַזֶּה. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. וְאֵין מַאֲרִיכִין בְּדָבָר זֶה…"
מניטו מעצים את המגמה העולה מדברים אלו: הרמב"ם מלמד שמלמדים את המתגייר מקצת מצוות בלבד "ואין מאריכין", ואילו מניטו מוכן לקבל את הגר המצהיר שאין בכוונתו לקיים את כל מערכת המצוות, מתוך הנחה שמתוך קבלת עול מלכות שמיים יגיע אל קבלת עול מצוות מלאה.
חכמי המזרח הספרדים נטו להקל בהלכה על פי רוב. הדבר נובע מאופי הלימוד ודרך הפסיקה, ומן הרצון לקבוע סטנדרטים הלכתיים שכל בני הקהילה יוכלו לעמוד בהם. לגבי גישה מְקִלָה בהלכה בקרב רבני המזרח, ראו בסיפורים יש לך עיפרון, ושלום בית.
הסיפור לא לשיימניג הוא דוגמה לקביעה שהרב נדרש לנהוג כדעת המְקִלִים בפרהסיה, גם אם בביתו הוא נוהג כדעת המחמירים.
