ח
כם משה בן עזרא סתהון היה ידוע בכל בגדד בבקיאותו בסגולות ובכך שברכותיו מתקיימות. פעם אחת נפצע תלמידו ר' אברהם אצלאן קשות בראשו, וקרוביו הביאוהו בדחיפות אל חכם סתהון וביקשו שיעזור לו.
לקח החכם מעט עפר והניח על הפצע ואמר "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט), ומייד נעלמה הפציעה כלא הייתה.
מעשה הנס ברור וגלוי: כאשר אחד מצדיקי בגדד, רבי משה בן עזרא סתהון אומר פסוק ומניח עפר על הפצע, השילוב של האומר, הפסוק והמעשה מוליד עוצמה רוחנית גדולה שיש בכוחה לשנות את פני המציאות.
אך במבט נוסף על הסיפור, הפסוק שבו בחר חכם משה סתהון למעשה הריפוי נראה לא מתאים. הפסוק "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" הוא סיומה של הקללה שהוטלה על האדם לאחר גירושו מגן עדן, והפסוק מדגיש דווקא את העובדה שסוף כל אדם למות. מדוע בוחר חכם סתהון לרפא ולהחיות בעזרת פסוק המבשר את סופיותו של האדם?
שאלה זו מתחדדת כאשר מתבוננים במעשיו של חכם משה בן עזרא סתהון: הנחת העפר על ראשו של הפצוע היא מעין טקס קבורה, ולכך מצטרף הפסוק שנהוג לאומרו בבית הקברות. מה פשר הדבר? מדוע נפרד חכם סתהון מן התלמיד? האם סבר שהוא צועד אל מותו ולכן התחיל באופן סמלי את טקס הקבורה?
אפשר שמתחת לפני השטח רוחשת דרמה גדולה. חכם סתהון הבין שדווקא מעשה קבורה סמלי יעורר את כוחות החיים של תלמידו. המפגש הקרב עם המוות הביא את נשמתו של התלמיד השוכב על ערש דווי לגלות שתפקידה בעולם לא תם, וכך העיר בה כוחות חיים גדולים.
הבארדו טודול – ספר המתים הטיבטי – עוסק בפענוח המוות והלידה מחדש. לפי שיטה זו, המוות אינו מתרחש ברגע אחד, אלא הוא תהליך הדרגתי של איבוד כוחות החיים.
על הדרך שמצא הרב עדס לאפשר לאדם גוסס להיפרד מן העולם, ראו בסיפור סיפור פרידה.
