גיאורגיה

יהדות גיאורגיה (גרוזיה) היא קהילה יהודית עתיקת יומין. העדויות על קורות היהודים בגיאורגיה בימי הביניים מועטות, ונראה שהיו תחת השפעת ישיבות בבל.
בשנת ‏1801 סופחה גיאורגיה לאימפריה הרוסית. במהלך השנים הבאות הייתה בגיאורגיה התפתחות כלכלית שהביאה לשינויים דמוגרפיים ולתהליך של אורבניזציה. בעקבות כך קהילות מסוימות גדלו והתעשרו, כמו טביליסי וכותאיסי, וקהילות חדשות קמו בסוחומי, בפותי ובבתומי. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כבר היו בגיאורגיה קהילות של יהודים אירופים, ובינם לבין היהודים המקומיים שררו יחסים מתוחים. שפתם היתה שונה והם היו מנוכרים זה לזה. על פי רוב, הרבנים האשכנזים שהגיעו מפולין ומרוסיה נחשבו לבכירים מעמיתיהם המקומיים.
הקהילה הגאורגית הייתה מסורתית ובניה היו קרובים אל הדת, אף כי לימוד מעמיק של התורה היה נחלת מעטים. בקרב יהודי גיאורגיה תפס בית הכנסת מקום מרכזי, ובו נערכו התפילות ולימוד התורה. המשרת בקודש כונה "חכם" ושימש כחזן, שוחט, מורה ואב בית הדין.
החינוך המסורתי שהיה נהוג בגיאורגיה נלמד בשלוש רמות: הרמה הראשונה כללה לימוד קריאה בעברית ועיקרי התפילות, השנייה כללה לימוד חומש עם פירוש רש"י, והשלישית – תלמוד ופוסקים. הלימוד יועד לבנים בלבד, ומטרתו המרכזית הייתה לקרב את התלמידים אל המסורת.
מרבית התלמידים למדו בשתי הרמות הראשונות ויצאו לעבוד, ורק מעטים, שהיו מוכשרים במיוחד, המשיכו ללימודי רבנות.
מחולל השינוי בתחום החינוך היה הרב אברהם הלוי חוולס, מתלמידי הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה שבליטא. הוא הגיע לצ'חינוואלי בשנות התשעים של המאה ה-19 והקים בה ישיבה, קיבץ כארבע מאות תלמידים והביא כעשרים מלמדים מישיבות ברוסיה. הרב חוולס היה מחובבי ציון ורוח ההשכלה לא היתה זרה לו. בישיבתו דיברו עברית מתוך תפיסת עולם לאומית-ציונית, ועסקו רבות בלימוד התנ"ך. בספרייתו היו ספרים רבים של "חוכמת ישראל", שכן ביקש ללמד
תורה מתוך רוחב הדעת. את תלמידיו המובחרים עודד לצאת ללמוד בישיבות וילנא ובריסק, ומהם יָצאו מורים ומנהיגים של התנועה הציונית בגיאורגיה. מהפכה נוספת חולל הרב חוולס כשפתח כיתות ללימוד מלאכה, ואף הביא מורָה שתלמד את הבנות עברית. תלמידו, הרב דוד באזוב, ייסד ב- ‏1918 בטביליסי בית ספר עברי-ציוני מודרני ששאף לשלב בין השכלה כללית ללימוד התורה וקיום המצוות. על אף האהדה שרחשו רבים לעמדה הציונית, קמו לה גם מתנגדים חריפים, ובראשם הרב ראובן אלואשווילי מכותאיסי, שניהל מלחמת חורמה בציונים ובמתבוללים כאחד. הרב אלואשווילי קיבל בברכה את הרב שמואל לויטין, שלוחו של האדמו"ר השישי מחב"ד,
שביקש להקים ישיבה ולבלום את ההתעוררות הציונית במקום. הפער בין הקבוצות הלך וגדל, ובמהלך המאה העשרים נוסדו תלמודי תורה לצד בתי ספר ציבוריים כלליים.
עם הכיבוש הרוסי ב- ‏1921 הודיעו השלטונות על פתיחת בית ספר ממשלתי ליהודי גיאורגיה בטביליסי, בהנהלת נתן אליהשווילי. פעולה זו נתקלה בהתנגדות מצד הרבנים. עם השנים גברה ידו הקשה של השלטון הסובייטי, שביקש למנוע קיום חיים דתיים, ונדרשה מסירות נפש מצד היהודים ומנהיגיהם שהתעקשו לשמור על המסורת. הקהילה היהודית בגיאורגיה היא מהקהילות הבודדות שהמשטר הסובייטי לא הצליח להחריב, גם בזכות תנועת חב"ד שסייעה להם להתמודד עם רדיפות הדת מצד הקומוניסטים. האדמו"ר השישי מחב"ד, הרב יוסף יצחק שניאורסון, פעל אצל השלטונות הקומוניסטיים למתן אישור ללימוד יהדות בקבוצות קטנות בברית המועצות ומחוצה לה. לאורך הדורות נשאו יהודי גיאורגיה את עיניהם אל ארץ ישראל ובמאה ה-19 החלו יהודים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בירושלים.
כמה מפרחי הרבנות שלמדו בירושלים חזרו לגיאורגיה לשמש כמנהיגי הקהילה, ובהם הרבנים חיים אליהשווילי, ירמיהו חאחיאשווילי, יעקב גורלאשווילי ויצחק מנשרוב. חלקם למדו קבלה בישיבת "שער השמים" האשכנזית וחלקם ב"תפארת ירושלים" הספרדית.
התנועה הציונית נתפסה כמהפכנית – דבר שהרתיע רבים מיהודי גיאורגיה. היא התקבלה בהסתייגות, אך חדרה לאיטה באמצעות הקהילה האשכנזית במקום. בשנת ‏1901 אף התקיימה ועידת ציוני הקווקז הראשונה. בהקשר זה יש לציין את הרב דוד באזוב, שהיה מראשי התנועה הציונית בגיאורגיה. את דרכו המשיך בנו הרצל, שנקרא על שם חוזה המדינה. בשנות השבעים של המאה ה-20 התעוררה מחאה גדולה נגד השלטון הקומוניסטי והחלה עלייה גדולה של יהודים לארץ.