הרב עובדיה יוסף היה מנושאי הדגל של "כוח דהיתרא" – תפיסה הדוגלת בניסיון להקל בהלכה ולא להחמיר. בטקס הסמכה לרבנות הסביר לרבנים החדשים עד כמה חשוב להקל, וטען שהפוסקים הנוטים להחמיר מאוד פשוט לא למדו מספיק:
"חשוב שיהיה רב שיפסוק על פי ההלכה ולא רק על כל דבר 'אסור ואסור'. רק למי שלומד תורה כראוי יהיה כוח להתיר כשההלכה אכן מתירה, זהו כוחא דהיתרא עדיף. תמשיכו ללמוד! תמשיכו לעיין… הכל תלוי בשקידה ובהתמדה!"
באחד מפסקיו ביקש הרב עובדיה להקל בניגוד לדעתו של הרב עבדאללה סומך, שהיה מגדולי חכמי עיראק, וכתב ש"לפי עניות דעתי, במחילת כבוד תורתו, גדש סאה [הגזים] להחמיר, ואין לנו לגבב חומרות בהאי גוונא [להוסיף עוד ועוד חומרות בדברים כאלה]" (מתוך: טהרת הבית).
המעניין הוא שהרב עובדיה קרוי על שמו של הרב עבדאללה סומך (עובדיה הוא תרגום לעברית של עבדאללה). כך, הרב עובדיה יוסף חולק על הרב שעל שמו הוא נקרא, ומבקש להקל במה שהרב עבדאללה החמיר.

חכמי המזרח הספרדים נטו להקל בהלכה על פי רוב. הדבר נובע מאופי הלימוד ודרך הפסיקה, ומן הרצון לקבוע הלכה שכל בני הקהילה, רובם ככולם, יוכלו לקיימה. דוגמאות לגישה מְקִלה בהלכה שבה מחזיקים רבני המזרח, ראו בסיפורים הבאים: יש לך עיפרון  ושלום בית. לא לשיימינג הוא דוגמה לקביעה שהרב הוא שנדרש בפרהסיה לנהוג כדעת המקילים.

"היתר המכירה" מבוסס על דבריהם של חכמים בני המאה השש עשרה, אך התעורר כאשר הוקמו המושבות הראשונות בארץ, והגיע לשיאו כאשר עלה לארץ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שתמך בהיתר בניגוד לדעתם של רבני היישוב האשכנזי הישן. הפולמוס ממשיך להתנהל עד ימינו, כפי שניתן לקרוא כאן.