כולנו מבינים את עוצמתן של מילים, את היכולת לבנות עולמות ולהחריבם בדיבור. כבר נאמר בספר משלי: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן …" (משלי יח, כא). אבל חכמינו לאורך כל הדורות ראו במילים היוצאות מפיו של אדם דברים נוספים.
אתחיל בסיפור (כמנהג האתר). לפני כמה שנים השתתפתי בהרצאה שניתנה למנהלים על דרכי עבודה ופרואקטיביוּת. כבר מהדקות הראשונות הייתה לשונו של המנחה "מלוכלכת" בעיניי, ברמה שגרמה לי חוסר נוחות.
שתקתי, אמרתי לעצמי "זו הרגישות שלי".
עברו עוד שלושים דקות והאמת התגלתה – "כל האמצעים כשרים כדי להשיג את המטרה שלכם," כך אמר המנחה. זה היה האות מבחינתי שכנראה, יש פה משהו פגום בבסיס.
התלמוד הבבלי (פסחים ג ע"א) מספר סיפור מכיוון אחר:
"הנהו תלתא כהני: [אלו שלושת כהנים]
חד אמר להו: הגיעני [אחד אמר להם קיבלתי] כפּוֹל.
וחד אמר: הגיעני כזית.
וחד אמר: הגיעני כזנב הלטאה.
בדקו אחריו, ומצאו בו שמץ פסול."
הסיפור מתאר שלושה כוהנים שמספרים לחבריהם כמה קיבלו מלחם הַפָּנים מבית המקדש (שאפילו מעט ממנו, לפי המסורת, מעשיר). האחד תיאר את מה שקיבל שהיה קטן כמו זרע של פּוֹל, השני תיאר שהיה קטן כמו זית והשלישי דימה אותו לזנב של לטאה (כנראה מה שמכונה היום שממית). חכמים חשבו שהדימוי שהאחרון בחר אינו נאות, בוודאי שלא ללחם הפנים, והם בדקו ומצאו שכוהן זה אינו מתאים להיות כוהן.
לשונו של האדם מעידה "מי הוא" – אבל הסיפור של רבי כלפון הכהן מציג את המעגל בשלמותו. מילים משנות מציאות – הלשון הפוגמת, הכואבת, המוציאה את הרע והכואב – גורמת נזק לשומע אבל גם, ואולי יותר לאומר. אל תחשוב שבמילים ובדברים שאתה אומר אתה רק פוגע באחר – אתה פוגע גם בעצמך. אתה משנה את הנפש שלך. הנפש שלך הופכת להיות כזו שמילים רעות ומחשבות שליליות הן חלק ממנה, ובמקום לנקות את עצמך – אתה רק ממלא את עצמך באותם הדברים שאתה רוצה לעקור מתוכך.
הבחירה בסיפור בתרנגול, שלכאורה אינו נפגע מהמילים שמטיח בו הנער, היא הממחישה שכל המציאות שמסביבך נפגעת – זה שהדברים נאמרים עליו, זה שאומר את הדברים ואפילו זה שרק שומע.
כוח הדיבור הוא אחד הדברים המאפיינים את מורכבותו של האדם, וכמו שבמעשיו הוא יכול לפגוע באחרים ובעצמו, גם בדיבור הוא פוגע – באחרים ובעיקר בעצמו.