ש
ני סוחרים ניגשו אל הרב יעקב בירדוגו, רבה של מקנס שבמרוקו, כדי לבקש ממנו שיברך את עסקיהם, שכללו ייבוא חיטים לצורך אפיית מצה שמורה (שהיא יקרה יותר). הראשון ביקש ברכה מהרב ואמר לו שגם השנה, אם ירצה ה', הוא יעסוק במלאכה זו – וקיבל ממנו ברכה.
לאחר מכן הגיע השני וביקש ממנו גם כן ברכה, אך הרב בירדוגו סירב בכל תוקף והשיב לו "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי?!" הסוחר השני יצא מאוכזב אך החליט בכל אופן להיכנס לעסקי המצה השמורה.
בתום תקופת הקציר עשה הראשון חיל בעסקיו ורבים קנו ממנו חיטה למצה שמורה, ואילו מן השני לא קנו דבר, שכן כשהעביר את החיטים מן המחסן למאפייה ירד גשם זלעפות וכל הקמח הוחמץ ולא היה ראוי כלל להכנת מצות.
ניגש הסוחר השני אל הרב ושאל: "מדוע מראש לא נתת לי ברכה? וכי מה ההבדל ביני לבין הסוחר הראשון?!" השיב לו הרב בירדוגו: "הסוחר הראשון פנה אליי 'בשם ה" ועל כן יכולתי לברכו. ואילו אתה תלית בי את יהבך, ועל כן ה' לא היה עימך."
ההליכה אל הצדיק כדי לקבל ממנו ברכה היא תופעה רחבה בעם ישראל ושכיחה מאוד בתרבות יהודי המזרח. הרב יעקב בירדוגו נוהג לברך את המבקשים בכך, אולם כאן הוא חושף את סוד הברכות.
דווקא כשהמבקש יודע שלא הרב הוא המברך אלא היושב במרומים – אז הברכה מתקיימת. ואולם אם המבקש מאדיר את הרב וחושב שהוא מקור הברכה, אזי הרב לא יברכו כלל.
השימוש בפסוק "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי?!" הוא מכוון. משפט זה נאמר על ידי יעקב לרחל ועל ידי יוסף לאחיו (בראשית ל, ב; נ, יט) ומשמעותו הכרה במגבלות של בני אנוש לעומת האל. בכך מבקש הרב להעביר את המסר שאין הוא מקור הברכה.
למרות כל זאת, הרב בירדוגו אינו משלח מעליו את המבקשים את ברכתו, ובכך יש הכרה בתפקידו כצינור המקשר בין האדם לאלוהיו.
רב בן ציון אבא שאול מגלה לתלמידו את סוד ברכותיו: אהבת ישראל ראו בסיפור ברכה מאהבה.
ברכת כוהנים היא הברכה הקדומה ביותר בישראל, והיא מופיעה בתורה (במדבר ו, כב-כז).
במשנה מתואר שבזמן שבית המקדש היה קיים, בירכו הכוהנים את העם בכל יום במקדש, ולאחר החורבן נהגו הכוהנים לברך בכל יום את הקהל בבית הכנסת בתפילת שחרית.
כיום, בחול המועד סוכות ופסח מתקיים טקס רב רושם של ברכת כוהנים המונית שבה נוכחים מאות כוהנים ועשרות אלפי משתתפים.
